גיליונות

נרטיב ציבורי רווח בשנים האחרונות טוען כי מעמדן של נשים נמצא במגמת שיפור מתמשכת, הודות לעלייה במודעות לאי־שוויון מגדרי, לפעולתם של ארגוני נשים ולחקיקות משפטיות עדכניות. כדי לבדוק טענה זאת אנחנו בוחנות במאמר זה ארבעה קונפליקטים בולטים שעימם מתמודדות נשים בישראל: פגיעות בגוף ובמיניות של נשים, השלכות הכלכלה הניאו־ליברלית על נשים מקבוצות מוחלשות, נשים במתח בין דת ומדינה; והמיקוח על מקומן של נשים בצבא. דרך בחינת קונפליקטים אלה נטען כי תהליכי ההתקדמות במעמדן של נשים אינם ליניאריים, אלא לעיתים קרובות גל של התקדמות מוביל להתנגדויות ואף לרגרסיה. ההתדרדרות במעמדן של נשים בולטת במיוחד כשאנו בוחנות את המציאות החברתית־פוליטית מהפרספקטיבה של נשים מקבוצות מוחלשות. אי־השוויון המבני הממוסד שעימו מתמודדות נשים בספֶרה הציבורית ובמרחב הביתי מוביל להמשׂגת המהפכה הפמיניסטית בישראל (ובעולם) כ"מהפכה מושהית". יתרה מכך, נדמה כי בישראל של 2023 מהפיכה זו אף הולכת ומתרחקת. השנים האחרונות בישראל מאופיינות בהתרחשויות פוליטיות, לאומיות וכלכליות קשות, אשר העמיקו את אי־השוויון המגדרי בישראל, ועיצבו באופן משמעותי, גם אם לא קוהרנטי, את המשטר המגדרי בחברה הישראלית, ונראה כי הן יספקו לנשים עוד סיבות רבות למאבק.

Constant conflicts, persistent struggles: Contemporary gender relations in Israel \ Tair Karazi-Presler and Orna Sasson-Levy

A prevailing public narrative in recent years argues that the status of women is continuously improving, thanks to an increase in awareness of gender inequality; efforts by women's organizations; and recent legal legislation. To examine this argument, we explored four prominent conflicts faced by women in Israel: assaults on women's bodies and sexuality; implications of the neoliberal economy for women in marginalized groups; women trapped in the tension between religion and state; and the negotiation of women's roles in the military. Using these conflicts as points of reference, we argue that progress in the status of women has not been linear – waves of progress often lead to backlash and even regression. The deterioration in the status of women is particularly noticeable when examining the socio-political reality from the perspective of women from discriminated groups in Israel. The institutionalized and persistent structural inequality that women face in the public sphere and the domestic space leads us to consider the feminist revolution in Israel (and in the world) a “stalled revolution.” The last few years in Israel have seen complex political, national, and economic events that have deepened gender inequality and significantly shaped, even if not coherently, the gender regime in Israeli society. It seems that women still have many more reasons to fight.

"בתי המייסדים לתולדות עיירות הפיתוח" הינו פרויקט משותף לשלטון המקומי ולמשרד התרבות והספורט שנועד להציג את סיפורי החלוצים והחלוצות, בעיקר עולי ארצות צפון אפריקה, שהמשיכו את המעשה הציוני אך עד היום לא באו לידי ביטוי ציבורי בזיכרון הקולקטיבי.

"בית המייסדים" שדרות הוא חלק מפרויקט זה. הביקור בו מדגיש יוזמות שנהגו, נבראו ומומשו בשדרות, בתחומים שונים, ובמיוחד את האופן שבו הפכו תושבי העיר לדורותיהם את האתגרים להזדמנות וליצירה מהקמתה ועד ימינו.

במחצית השנייה של המאה ה־20 גילמה המכונית את חירות התנועה של תרבות הנגד, והיוותה ביטוי לחופש אישי, לניידות, למשובת נעורים ולתשוקה למרחבים. המכונית ומוזיקת הרוק נקשרו זו בזו במעשה של גילום הדדי בשל סמיכות הופעתן, אך גם משום שעבור דור הבייבי בומרס ביטאו ומימשו השתיים אותם ערכי ליבה: ערכים שהיו בלב המודרניזם ובה בעת מרדו בו.

השנים שבהן התגבש הרוק הישראלי כסגנון מוזיקלי היו השנים שחלו בהן תמורות בגיאוגרפיות – הפיזית והמדומיינת – של הישראלים. המכונית והנהיגה הפכו לשחקן מפתח בשירי הרוק, והכוריאוגרפיה נבנתה סביב נהיגה או נסיעה במכונית. באמצעות מחקר נרטיבי וגישות תרבותיות המשמשות בחקר מוזיקה פופולרית, מאמר זה מתחקה אחר מקומן של הדרך, של המכונית ושל הנהיגה כמטפורות בשני העשורים הראשונים של הרוק הישראלי (1968–1988).

מן הניתוח עולות שלוש מגמות: 1. הופעת המכונית ברוק הישראלי כמטפורה חופפת ומשלימה את פירוק נרטיב הדרך הקנוני שאפיין את השירה העברית הלאומית ואת שירי ארץ ישראל; 2. הרוק הישראלי דחה את השימושים המטפוריים של המכונית כפי שהתגבשו ברוק הגלובלי, והעניק להם תפקיד נרטיבי ייחודי בעל גוון ישראלי מקומי. המכונית ברוק הישראלי אינה סמל לחירות ולכיבוש המרחב, אלא ביטוי לניכור, לפסימיזם חברתי ולהתכחשות להנאה; 3. החל משנות ה־80 משמשת מטפורת המכונית והנהיגה ברוק הישראלי פלטפורמה לביקורת חברתית.

"The Road is Slippery, with Zero Visibility": The Car as a Metaphor in Israeli Rock Music, 1968-1988 \ Dotan Blais 

During the second half of the twentieth century, the car was one of the symbols of the counterculture movement, representing personal freedom, mobility, enjoyment, and passion for the road. In an act of mutual embodiment, cars became linked to rock music, due to their shared imagery. The baby boomer generation espoused the same core values of modernism as did cars and rock music, while also rebelling against it.

As Israeli rock took shape as a musical genre, Israeli geography – both the physical and the imagined – also underwent major changes. The car became a key element in rock & roll lyrics, as the “choreography” of the songs reflected themes of driving and traveling. Using an interpretive narrative methodology and cultural approach, this article explores how metaphors such as the open road, cars, and the act of driving were used during the first decades of Israeli rock music.

Three conclusions emerge from the analysis: A) The car metaphor in Israeli rock overlaps with the deconstruction of the canonical road narrative that dominated the Hebrew poetry and popular music of Israel’s early years. B) Israeli rock rejected the global metaphorical uses of the car and adopted a narrative role tinted with a unique Israeli hue. The car in Israeli rock is not a symbol of freedom and the conquest of territory, but rather an expression of alienation, social pessimism, and denial of pleasure. C) Beginning in the 1980s, Israeli rock songs used the car metaphor as a platform for social criticism.

מאמר זה מבקש לתאר את האופן שבו אומץ דגם המבצע-היוצר (singer-songwriter) בישראל – כיצד ביססו זמרים ישראלים, בראשם שלום חנוך ושלמה ארצי, את זהותם האמנותית בסוף שנות ה־70 כיוצרים המבצעים שירים שהם עצמם כתבו והלחינו. עם זאת, את הצלחתם המסחרית, שהִתרגמה להופעות סוחפות באצטדיונים מול קהל אלפים, מימשו השניים רק החל מאמצע שנות ה־80, כשאימצו באופן גלוי וסמוי מחוות כתיבה, הגשה, ביצוע והפקה ממודלים אמריקניים. נבחן את המודלים שהשפיעו על חנוך ועל ארצי, ונדגיש את השפעתו של ברוס ספרינגסטין, מחשובי הכותבים-היוצרים האמריקנים, שתפקידו בתרבות הישראלית טרם נדון, דרך עבודתם עם המפיק לואי להב, שהיה שותף בהקלטת שלושת אלבומיו הראשונים של ספרינגסטין. נַראה כיצד יוצרים-מבצעים ישראלים הושפעו בעקיפין מתהליכים וממאורעות אמריקניים כגון טראומת וייטנאם והשפל הכלכלי של שנות ה־70, ובו בזמן מאורעות מקומיים, דוגמת מלחמת לבנון הראשונה, הותירו עליהם את רישומם הישיר. היה זה נדבך נוסף בתהליך האמריקניזציה של הרוק הישראלי בפרט ושל התרבות העברית בכלל. נבקש, אם כן, לברר את האופן שבו הותאם דגם הסינגר-סונגרייטר האמריקני לאתוס הישראלי המשתנה במהלך שנות ה־70 וה־80, ובכך אִפשר עליית שורה של זמרים וזמרות הכותבים את שיריהם האישיים בעברית. שירים אלו לא רק שהיו פעמים רבות אינטימיים, אלא לראשונה בזמר העברי הפופולרי, גם נשאו מסרים של מחאה חברתית נוקבת.

The Singer-Songwriter and the Americanization of Israeli Rock \ Alon Schab; Eran Shalev 

In this article, we describe how the singer-songwriter model was adopted by Israeli performers who established their artistic identities in the late 1970s. Led by Shalom Hanoch and Shlomo Artzi, these musical artists began by performing songs they wrote and composed. It was not, however, until they subtly adopted American models of writing, performance, and music production in the mid-1980s that they reached commercial success. Bruce Springsteen, one of the most creative American musicians, whose role in Israeli culture has yet to be studied, was the primary influential model for Hanoch and Artzi. We examine how his impact was felt through their work with producer Louis Lahav, who helped engineer and produce Springsteen's first three albums. Our study includes a discussion of how American cultural processes and events, such as the Vietnam War and the economic depression of the 1970s, indirectly influenced Israeli singer-songwriters. At the same time, local events, such as the First Lebanon War, affected their art more directly. The development of local singer-songwriters was another step in the Americanization process of Hebrew culture, especially Israeli rock music. The article explores how the American singer-songwriter model was adapted to the changing Israeli ethos during the 1970s and 1980s, thereby enabling the rise of a number of male and female musical artists who wrote their deeply personal songs in Hebrew. These early songs were not only works of intimate expression, but for the first time in popular Israeli music, also carried messages of poignant social protest.

במאמר זה אני מבקש לחשוב מחדש על היחסים בין זהות, אתניות, מעמד ומוזיקה פופולרית דרך מקרה בוחן של עיירת הפיתוח בית שמש בשנים 1975–1990. המאמר דן בטעמים המוזיקליים ובזהויות המוזיקליות של מתבגרים חילונים. מאמר זה מראה כי בניגוד להנחות אקדמיות קודמות בדבר השסע העדתי, מתבגרים ממוצא מזרחי האזינו לתרבות הפופ בעלת המאפיינים הגלובליים, הקוסמופוליטיים, הליברליים, המודרניים והמערביים. לצד הצגת השגותיי על אודות התפיסות השכיחות על מוזיקה ואתניות בישראל, במאמר זה אטען כי בחלק נכבד של המחקר העוסק ב"מזרחים" נעדר כמעט לחלוטין דיון על הבדלים לוקליים, מעמדיים והשכלתיים המעצבים את זהותם של אותם "מזרחים" באופן מגוון. בניגוד לנרטיב המוכר על אודות אפלייתה של "ישראל השנייה", מתבגרים צעירים חילונים ממוצא מזרחי בבית שמש היו בעלי מאוויים בורגניים וליברליים ורצון לאסימילציה אל הזרם המרכזי, בעודם משלבים את התרבות של מוצאם עם התרבות ההגמונית. אולם למרות מוטיבציות האסימילציה, תרבותם של המתבגרים לא הייתה קונפורמיסטית באופן מובהק, אלא רב־גונית, רב־תרבותית, גלובלית ומודרנית, והעניקה "שטחים" ו"חללים" של העֲצמה, שונוּת וייחודיות, אותנטיות, חוויה וחלומות התנגדות מדומיינים. הזהות הייתה ועודנה נזילה יותר מכפי שמציעים הסטריאוטיפים.

"It was my Home": Stereotypes, Identity, and Popular Music in the Development Town of Beit Shemesh, 1975-1990 \ Ari Katorza

This article rethinks the relationship between identity, ethnicity, class, and pop music, as it examines the musical tastes and identities of secular teenagers in the Israeli development town of Beit Shemesh from 1975 to the 1990s. The essay shows that, contrary to previous academic assumptions regarding ethnic inequality and exploitation, teenagers of Mizrahi origin listened mostly to pop music with global, cosmopolitan, liberal, modern, and Western characteristics.

This article revises common beliefs regarding music and ethnicity in Israel. It contends that research on the pop music preferences of second- and third-generation Israelis from Muslim countries contains almost no discussion of locality, class, and the educational differences that shaped their identity. Contrary to the well-known narrative of discrimination and the rise of a separate ethnic "second Israel," the secular youth of Mizrahi origin in Beit Shemesh actually had bourgeois and liberal aspirations. These teenagers were inclined to assimilate into the hegemonic surrounding culture, while maintaining the ethos of their origins.  Despite the motivations of assimilation, however, the culture of these young people was not distinctly conformist but multifaceted, multicultural, global, and modern. It provided "territories" and "spaces" of empowerment, difference, uniqueness, authenticity, experience, and imagined dreams of resistance to provincialism. Identity was, and still is, more fluid than the stereotypes would suggest.

למן הולדתו בסוף שנות ה־20 של המאה הקודמת עוצב הזמר העברי סביב תכנים ששיקפו את רוח הזמן והמקום, ובאו לידי ביטוי במסגרת מוזיקלית מגוונת – חלקה בעלת השפעות סלאביות, וחלקה חותרת לעבר סגנון מזרחי־מקומי. הסגנון, שכונה "ארץ ישראלי", שלט בתרבות הישראלית ללא עוררין עד לשנות ה־60, אז הפציעו סגנונות מוזיקליים חדשים בשמי המוזיקה הישראלית. שינויים חברתיים בעשור שלאחר מכן, שמקורם בעלייתה של התרבות הפופולרית ובהתחזקות קבוצות שוליים, הכשירו ביתר שׂאת את הקרקע לעלייתם של שני סגנונות מוזיקליים חדשים בולטים: סגנון המוזיקה המזרחית וסגנון הפופ/רוק.

במאמר זה אני מבקשת לבחון את יחסם של שני סגנונות אלו אל המסורת היהודית, כפי שהוא מתבטא בלחנים לפסוקים משיר השירים. פנייה אל שיר השירים כמקור טקסטואלי לשיר חושפת את הרצון לשמור על קשר עם העבר. מן העבודה עולה כי המוזיקה המזרחית המשיכה לשמור על קשר הדוק עם המסורת, ושירים שנכתבו במסגרת פופולרית המשלבת אלמנטים מזרחיים מובהקים עסקו רבות בתכנים מן העולם היהודי־דתי. למרבה ההפתעה, גם שירים שנכתבו בסגנון הפופ/רוק, שהוא מרדני באופיו, המשיכו לשמור על זיקה למקור התנ"כי, וביטאו אותה דרך שפתם המוזיקלית. המסקנה היא כי למרות שינויים חברתיים ותרבותיים מרחיקי לכת בחברה הישראלית לא ננטשו העבר והמסורת, אלא קיבלו פנים חדשות המשולבות בסגנונות המרכזיים לתקופתם.

The Song of Songs in a period of change in Israeli music and culture (1960s – 1980s) \ Efrat Barth

From its inception in the late 1920s, Hebrew song was shaped around content that reflected the spirit of the times and settings. Musically, it was diverse, partly inspired by Slavic influences, and partly seeking a local, Middle Eastern style. This genre of Israeli folk music, termed “Eretz Yisraeli,” dominated Israeli culture until the 1960s, when new musical styles emerged. Moreover, social changes during the following decade, originating in the rise of popular culture and the strengthening of marginalized groups, laid the groundwork for two prominent new musical styles: Middle Eastern and pop/rock music.

This article examines the interplay between these genres and Jewish tradition, as expressed in melodies composed for verses from the Song of Songs. Choosing the Song of Songs as a textual source reveals the desire to preserve connection with the past. This study demonstrates that Middle Eastern music continues to preserve a close connection with religious tradition, frequently using content from the Jewish religious world in a popular framework integrating clear Middle Eastern elements. Surprisingly, pop/rock, which is more rebellious in nature, has also continued to maintain links to biblical sources through its musical language. I conclude that, despite far-reaching social and cultural changes that occurred in the 1960s–1980s, reverence for the past and religious traditions were not abandoned. Instead, they took on new facades, as they became integrated into the key musical styles of the period.

"אותם אלו ששומעים חיפושיות לא יוכלו בב[ו]א הזמן לשכב על פגז כדי להציל את כיתתם"[1]

מטרת מאמר זה לעמוד על הלכי הרוח של בני נוער ישראלים בשנים 1964–1967, שנים שחלו בהן שינויים בתרבות הצעירים העירונית הישראלית. אעשה זאת דרך יחסם לביטלס כפי שהוא בא לביטוי בכתיבתם בעיתונות בני נוער. לניתוח עמדותיהם איעזר בתיאוריות "התרבות העולה", "התרבות הדומיננטית", ו"התרבות השיורית" של חוקר התרבות האנגלי ריימונד ויליאמס. אראה כי בקרב בני הנוער ניתן למצוא ניצנים של גילויי מחאה לצד קונפורמיות, שבאים לידי ביטוי בתחום התרבותי. חלק מבני נוער ראו עצמם שייכים לתרבות הישראלית הדומיננטית שעדיין הניפה את דגל הציונות החלוצית, אך רבים אחרים תמכו חלקית או אף הסתייגו מהפרויקט הציוני. יותר ויותר הם פיתחו זהות אינדיבידואלית, החלו לצרוך תרבות ומוצרים מערביים, עסקו בסתר ובגלוי בפעילות מינית, צרכו ספרות ארוטית ופורנוגרפית, היו מעורבים באלימות שכונתית, ומקצתם היו מעורבים בפעילות עבריינית. הגישה החיובית לביטלס שניכרה אצל חלקם היוותה, בין היתר, הוכחה להסתייגותם מהיבטים מסוימים בפרויקט הציוני.

בבוקרו של יום שני, 5 ביוני 1967, כשהחלה מלחמת ששת הימים, פרסם עיתון הארץ מכתב מנערה המתגוררת ברמת חן, שהתלוננה על "עודף השמעות ברדיו של להקת החיפושיות במקום שירי מלחמת השחרור שיכולים להשתלב במורל הגבוה שמפגין העם… בכך נקשר עם רוח הגבורה שפעמה בנו אז עם־זו של היום".[2] המכתב והציטטה בראש המאמר מציגים השקפה, רחשי לב ומגמה אחת מיני רבות שניתן למוצאן בכתיבתם של נערות ונערים רבים בין השנים 1964 ל־1967 בכל הנוגע לביטלס ולאופן התקבלותם בישראל הצעירה. ציטוטים אלו יכולים להעיד חלקית על מידת הפתיחות של הנוער הישראלי לתרבות המערב, כמו גם על יחסם לתהליכי המודרניזציה שחוותה ישראל באותם ימים (היילברונר, 2021). דרך יחסם לביטלס מבקש מאמר זה לעמוד על הלכי הרוח של בני נוער ובנות נוער ישראלים בשנים הללו, שנים שחלו בהן שינויים אף בתרבות הצעירים העירונית הישראלית.[3]

המאמר יעסוק בשנים שבין 1964 (השנה שבה לראשונה פורסמה התייחסות ללהקה, מעל דפי העיתון מעריב לנוער [נספח 1]) לשנת 1967. במוקד המאמר בני נוער עד גיל 18 ויחסם לביטלס כפי שהוא בא לידי ביטוי בכתיבתם במגוון רחב של עיתוני נוער ובמספר מכתבים לרשות השידור. בהיסטוריה של החברה והתרבות הישראליים, ובפרט של תרבות הצעירים, שנת 1967, וביתר שׂאת השנים שלאחריה, הן קו שבר המסומן על־ידי מלחמת ששת הימים והשלכותיה ארוכות הטווח על החיים בישראל (היילברונר, 2014). לפני 1967 הושמעו שירי הביטלס רבות בתחנת הגל הקל של קול ישראל ורשות השידור (אין נתוני השמעה לגבי השמעתם בגלי צה"ל).[4] אפשר היה להשיג את תקליטיהם באופן סדיר, אם כי באיחור ניכר מיום צאתם לשוק בבריטניה,[5] והייתה היכרות די נרחבת עם השירים ועם סרטי הלהקה. האיסור על הופעתם בישראל, כפי שנראה בהמשך, עלה בקנה אחד עם ציפיותיהם של בני נוער מסוימים, אך סתר במידת מה את הפופולריות של מוזיקת הביטלס בקרב אחרים.[6] ניתן להניח כי לולא הייתה הלהקה מפסיקה להופיע בשנת 1966 והייתה מוזמנת לישראל, בקשתה הייתה נענית בחיוב בעקבות שינוי השיח סביבה, שמשנת 1966 לא ראה בה רק להקת פופ ורוק פופולרית, אלא הכיר בחבריה כאמנים-יוצרים החשובים ביותר במוזיקה הפופולרית המערבית. עם זאת, כפי שנראה בהמשך, בני הנוער כלל לא היו מודעים לשינוי האיכותי שחל ברפרטואר הלהקה, ואף בשנים 1966 ו־1967 המשיכו מרבית תגובותיהם להתמקד בהיבטים חיצוניים הנוגעים להופעת הביטלס ולדימוי הלהקה וחבריה.

The Beatles, as Perceived by Urban Israeli Teenagers during the 1960s \ Oded Heilbronner

This article describes the attitudes of urban Israeli teenagers during the mid-1960s, when youth culture was undergoing change. I will examine those changes through the lens of the teens’ attitudes towards the Beatles. In order to analyze their transformation in perspective, I will use the cultural theory of Raymond Williams, the British cultural theorist, and his "residual culture," "dominant culture," and "emergent culture" definitions, as well as numerous essays written by teenagers, published in teen magazines.

As I will show, Israeli teen society fostered budding protest movements, even as conformity was expressed in the cultural sphere. Some of the youth saw themselves as belonging to hegemonic Israeli culture that continued to wave the pioneering Zionist flag. Many others, however, only partially supported, or even disapproved of the Zionist project. They established their individuality, began to consume Western culture and products, secretly or openly engaged in sexual activity, consumed erotic and pornographic literature, and became involved in neighborhood violence, and in some cases, in criminal activity. Their admiration of the Beatles, together with other manifestations, provides proof of their ambivalence towards certain parts of the Zionist project.