גיליונות

בעיה מהותית בכל דמוקרטיה היא כיצד ליישב סתירות ערכיות בכלל, ובין קבוצות שביניהן פערי כוח – בפרט. ההתייחסות בספרות המחקרית לגבי הרלוונטיות של גישות בפילוסופיה של המדע ליישוב מתח בין עמדות סותרות – מוגבלת. טענתנו היא שאימוץ גישות אלה עשוי לתרום להידברות בין קבוצות, ובמיוחד אנו מדגישים את התרומה הפוטנציאלית העולה מתורתו של אייזק לוי לשינוי דעה, תוך התייחסות לחברה הישראלית כמקרה בוחן.

במאמר זה נסקור כיצד התיאוריות המרכזיות בפילוסופיה הפוליטית מתייחסות לסוגיה זו, בחלוקה לשני זרמים מרכזיים: הזרם המודרניסטי, שנציגו המובהק הוא ג'ון רולס, והזרם הפוסט־מודרניסטי, שבנציגותיו נכללות סימון דה בובואר ושנטל מוף. נטען כי בעוד גישות אלה הן הדומיננטיות והמרכזיות, האפשרות ליישמן בהידברות בין קבוצות – מוגבלת. לאחר מכן נסקור את תורתו של לוי, שעל־פיה יש להתחיל מצמצום (contraction) של העמדות לנקודות ההסכמה בין הקבוצות ומזיהוי אמונות הליבה של כל אחת מהקבוצות. לאחר מיפוי ראשוני זה ואיתור תחום הצמצום שבו יש הסכמה, יש להמשיך אל ניסיונות ההרחבה לפי מידת יעילותם – החל מהנקודות שבהן אין דעה מגובשת לאף אחד מהצדדים, וכלה בנקודות שבהן לשני הצדדים דעות מגובשות מנוגדות, ואצל אחד מהם או אצל שניהם דעה זו נוגעת לאמונות הליבה.

לבסוף נציע שגישתו של לוי יכולה להיות ישׂימה במגוון מעֲרכים ברמות שונות – ממפגשים רב־תרבותיים, דרך מוסדות שונים, כולל מוסדות חינוך, ועד לרמת המדינה.

Settling Conflicting Political Positions: What can be Learned from the Philosophy of Science? \ Avital Pilpel, Michal Hisherik and Shahar Gindi

A fundamental problem in any democracy is how to reconcile conflicting values, specifically those within the context of power relations. Although the literature on the philosophy of science's relevance to settling conflicting values is scant, we argue that this approach may contribute to dialogue between groups. In particular, we emphasize the potential contribution of Isaac Levi's approach to belief change, using Israel as a case study.

In this article, we review the major theories in political philosophy vis à vis this issue, dividing them into modernist and postmodernist approaches. The modernist approach is clearly represented by John Rawls, while Simone de Beauvoir and Chantal Mouffe epitomise postmodernist thought. While these approaches are dominant and central, it has been argued that implementing them in intergroup dialogue has limitations. According to Levi, one should start from the contraction of positions and move to points of agreement between groups, while identifying each group’s core beliefs. After initially mapping and charting the contraction area where consensus exists, attempts at expansion can be made using the hierarchy of effectiveness, which moves from the point at which neither party has a solid opinion, to the point at which both sides have opposing views that pertain to core beliefs.

Finally, we suggest that Levi's approach can be applied in a variety of settings, from multicultural encounters, to institutional (including educational) discussions, and even in state governance settings.

Keywords: rational belief change; philosophy of science; conflict situations; Jewish-Arab relations.

בכתיבתו העיתונאית הממושכת פעל אלתרמן בתור הוגה ציבורי. בכתיבתו זו העניק משמעות לתקופתו ולאירועי זמנו. ביצירת משמעות כזו, כבכול מתן משמעות לחיים, כלולה היכולת לתאר את האירועים כחלקי עלילה אחת מתמשכת, וכן היכולת להצביע על האפשרויות החורגות מן המציאות. מאמרי "החוט המשולש" מבטאים משבר בהגותו: כתיבתו איבדה את מגעה עם המציאות היומיומית (המגע שהזין את טוריו); היא עוסקת באובססיביות בנושא אחד; הדברים נכתבים באווירת בהלה ואימה; אלתרמן אינו יכול לחשוב על העתיד ועל מה שטמון בו מלבד מה שמסרב להגיע. בעבודה זו אבהיר מהו המשבר הניכר במאמרי "החוט המשולש", ואראה שהוא נעוץ במשבר מוקדם יותר, שנגלה בשלהי כתיבת "הטור השביעי" (1959–1965). בסוף המאמר אדון בפרשנות שניתנה לתפניתו הפוליטית של אלתרמן. אסביר גם מדוע עלינו לבחון את הפרשנות הזאת מחדש, לאור זאת שמוצעת כאן, ומדוע לכל זה ישנה משמעות רחבה.

The Crisis in Nathan Alterman's Later Journalistic Writing \ Gideon Katz

During his lengthy journalistic writing career, Nathan Alterman was also a public thinker who gave meaning to his era and the events of his time. His later articles, collected after his death in a volume titled The Three-way Thread, expressed a crisis in his thinking. This cognitive shift caused his writing to lose touch with everyday reality, as he became single-mindedly obsessed with one subject. Alterman, writing in panic and terror, was unable to think of the future and what might lie ahead, only of what had refused to arrive. In this article, I discuss the crisis evident in the Three-way Thread articles, and I will show that it is rooted in an even earlier crisis, revealed near the end of his "Seventh Column" articles (1959-1965). I also debate the interpretation given to Alterman's political turn, and explain why we must re-examine it.

המחקר עוסק בסדרת ציורי שמן על בד, "יפי נשק", של האומנית זהר טל ענבר (נ' 1964). הסדרה מתארת דמויות של גברים צעירים, חיילים, וכוללת גם ציור אחד של אם ותינוק. הסדרה צוירה לאחר שחרורו מהצבא של בן האומנית, אשר אובחן כסובל מפוסט־טראומה (PTSD) על רקע שירותו הצבאי. המתודולוגיה משלבת ניתוח חזותי של הציורים עם ראיונות עומק עם האומנית. הממצאים חשפו כי סדרת הציורים משקפת הֲזרה כפולה: תמטית וסגנונית. מבחינה תמטית השתמשה האומנית באינטר־טקסטואליות מכוונת כדי לתאר את דמויות החיילים כגיבורים מן המיתולוגיות היוונית והרומית ומן הנצרות. אימוץ הסיפורים הרחוקים תרבותית שימש לה אמצעי לניסוח רעיונות הקשורים בחייל הישראלי בכלל, ובזה הפגוע נפשית בפרט. מבחינה סגנונית נטעה האומנית ציור פיגורטיבי קלאסי, שנוצר מתוך התבוננות במודלים בתוך מרחב ציורי בלתי־מוגדר, שכתמי צבע מופשטים ממלאים אותו. כאם לחיילים בישראל מבטאת האומנית בסדרה עמדה ביקורתית: היא חושפת את פגיעותו של החייל, ותוך כדי כך מרמזת על התופעה של פוסט־טראומה על רקע צבאי, שמקומה בשיח הישראלי הוא של "אובדן לא מוקר".

Fragile Masculinity: A Soldier’s Image Portrayed by his Mother’s Brush \ Shahar Marnin-Distelfeld 

For this study, Of  Beautiful Arms, a series of oil paintings by Zohar Tal Inbar (b. 1964) was examined. All but one of the works portray figures of young soldiers; a lone canvas depicts a mother holding an infant. The series was created after the artist’s son was diagnosed with PTSD following his discharge from military service. Research methodology combined both a visual analysis of the paintings and in-depth interviews with the artist. The study found that the series reflects both thematic and stylistic estrangement. Thematically, the artist employed intertextuality to depict the soldiers as heroes from Christianity and from Greek and Roman mythologies.  By adopting these culturally remote experiences, the artist was able to formulate ideas related to Israeli soldiers, specifically to those affected psychologically. Stylistically, she embraces classical figurative painting through model observation, locating her figures in a non-defined space filled with abstract colored stains. In executing this series, the artist, as a mother of soldiers, has taken a critical stand, exposing the fragility of soldiers, and bringing to light PTSD, regarded as “disenfranchised grief” in Israeli society.

אלבר אלבז (1961–2021), מעצב-על ואגדת אופנה בין-לאומית. נולד בקזבלנקה, גדל בחולון, היגר לניו יורק, כבש את פריז והותיר אחריו מורשת מפוארת ששינתה את פני האופנה לנצח.
התערוכה אלבר אלבז – מפעל החלומות היא המקיפה ביותר שהוצגה עד כה על אודותיו, ובבחינת מחווה מרגשת ונוגעת ללב החוגגת את חייו ואת יצירתו.

אוצרת: יערה קידר | נעילה: 25.2.2023

מיקום: מוזיאון העיצוב חולון

המעצבים המשתתפים: AZ פקטורי, אלבר אלבז \ אלאיה, פיטר מיולייר \ אלכסנדר מקווין, שרה ברטון \ בלנסיאגה, דמנה וסאליה \ בלמיין, אוליבייה רוסטאן \ בוטגה ונטה, דניאל לי \ברברי, ריקרדו טישי \ קזבלנקה, שארף טאז'ר\ קלואה, גבריאלה הירסט \ כריסטיאן דיור, מריה גרציה קיורי \ כריסטופר ג׳ון רוג׳רס \ קום דה גרסון, ריי קוואקובו \ דריס ואן נוטן \ פנדי, קים ג׳ונס \ ג׳יאמבטיסטה ואלי \ ג׳יורג׳יו ארמני \ ז׳יבנשי, מת׳יו מ. וויליאמס \ גוצ׳י, אלסנדרו מיקלה \ גואו פאי \ הרמס, נאדז׳ וני-סיבולסקי \ איריס ואן הרפן x אדובי \ ז׳אן פול גוטייה \ לנוון, ברונו סיאללי \ לואווה, ג׳ונתן אנדרסון \ לואי ויטון, ניקולה גסקייר \ מזון מרג׳יאלה, ג׳ון גליאנו \ אוף-ווייט, וירג׳יל אבלו \ ראף סימונס \ ראלף לורן \ ריק אוונס \ רוזי אסולין \ סאקאיי, צ׳יטוסה אבה \ סן לורן, אנתוני וקרלו \ סקיאפרלי, דניאל רוזברי \ סימון רושה \ סטלה מקרטני \ תבה מגוגו \ תום בראון \ תומו קויזומי \ ולנטינו, פייר-פאולו פיצ׳ולי \ ורסצ׳ה, דונטלה ורסצ׳ה \ וטמנטס, גורם ווסאליה \ ויקטור ורולף, ויקטור הורסטינג ורולף סנורן \ בית ויויאן ווסטווד, ויויאן ווסטווד ואנדריאס קרונטהלר \ וולס בונר, גרייס וולס בונר \ Y פרוג׳קט, גלן מרטנז \ סטודיו AZ Factory

צלמים ויוצרים נוספים המשתתפים: אחיקם בן יוסף, איב בוטליקו, אלכס קו, אלסיביאד כהן, אנדראה אדריאני/IMAXtree, ארמנדו גרילו, באט סאו לאיי, ג׳ובאני ג׳יאנוני, ג׳יימס בורט, טים ווקר, יפה עירון קוץ, כריסטוף מדאמור, ליאון פרוסט, ליו בולין, מארק ליבוביץ, מולה עשת, מירי דוידוביץ, נועה ארבר, סטפן גלואה, סטפן פוג׳ר, פייר אבן, פיליפ קומטי, פיליפו פיור, רטון / גאמה ראפו, פרנסואה מורי, צביקי עשת, קייטי ריס, רן סלוין, רפאל פוקס, ז׳אן-כריסטוף מויין, יורגן טלר, סרפין דוסלייה.

המאמר עוסק בניסיון האנושי למחוק ולהסתיר טראומות על ידי הרס המרחבים האדריכליים שבהם הן אירעו. אנו טוענים שניסיונות הטשטוש ההיסטוריים נדונים לכישלון ותמיד ברגע לא צפוי יצוץ משהו שיחשוף את המוסתר ויפגע בתכנון העתידי לקיום סביבה נורמלית. למרחבים אלה קראנו "מרחבי מבוכה".

המאמר הינו תוצאה של דיאלוג בין אדריכל לבין פסיכואנליטיקן. אדריכלות השימור והפסיכואנליזה מציגות ניסיון לשיתוף פעולה רעיוני שמנסה לחשוף את ההסתרה ומניעיה ואת חשיבות הגילוי, למען שימור ופיתוח סביבות חיים שפויות.

המחקר החל בבחינת חדרי האוכל הקיבוציים כמראה חברתית ואדריכלית לחברה בישראל, והורחב לבחינת איזורים פוסט־טראומטים כגון שכונת מנשייה, ואדי סאליב וטלביה. המשותף לכולם הוא היותם מרחבי מבוכה שבהם הטראומה הודחקה ולא טופלה.

A Quill-pen Emissions in Architectural Embarrassment Zones / Amnon Bar Or, Gabi Bonwitt

Historical attempts to erase and conceal traumatic events by destroying the architectural spaces in which they occurred have always ultimately failed. At some unexpected moment, something emerges that reveals that which is hidden, undermining future planning aimed at sustaining a normal environment. We call these spaces “embarrassment zones.”

This article emerged from a dialogue between an architect and a psychoanalyst. The collaboration between conservation architecture and psychoanalysis presents an opportunity to disclose concealment and its motivations. It also emphasizes the importance of disclosure in preserving and developing sound living environments.

Our research began with an exploration of the kibbutz dining hall as a social and architectural reflection of Israeli society and was expanded to explore other post-traumatic areas, such as the neighborhoods of Manshiya, Wadi Salib, and Talbiya – all embarrassment zones in which trauma has remained repressed and untreated.

בשנות התשעים של המאה ה־20 התחוללו שינויים משמעותיים במבנה הדמוגרפי של החברה היהודית בישראל בכלל ובמערכת החינוך בפרט. לתלמידים מקבוצות המוצא היהודיות הוותיקות הצטרפו תלמידים רבים מגלי ההגירה שהגיעו מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה.[1] במקביל הגיעו לשיאם שני תהליכים אשר שינו באופן עמוק את מערכת החינוך בישראל: א. סדרה של רפורמות במבנה תעודת הבגרות ובאופן חלוקת תחומי הלימוד בתיכון; ב. רפורמה בהשכלה הגבוהה, אשר הרחיבה וגיוונה את היצע מוסדות הלימוד. באמצעות ניתוחו של קובץ נתונים הכולל מידע מקיף על הרקע החברתי־כלכלי, על לימודים גבוהים ועל שכר, מחקר זה בוחן את המבנה הריבודי בקרב יהודים בתחילת העשור הרביעי לחייהם, שהיו תלמידי תיכון בשנות התשעים.[2]

ברמה התיאורית, הניתוח מצביע על כך שבקרב האשכנזים נמצא השיעור הבולט ביותר של מי שרכשו השכלה גבוהה ושל בעלי הכנסה ממוצעת גבוהה, אחריהם במדדים אלה נמצאים יוצאי ברית המועצות לשעבר, מזרחים, ובפער גדול יחסית מאחור – יוצאי אתיופיה. פיקוח על רקע חברתי־כלכלי מעלה כי יוצאי ברית המועצות לשעבר נהנים מהשכר הגבוה ביותר, וכי נעלם הפער בשכר בין גברים אשכנזים וגברים מזרחים. פיקוח על רקע חברתי־כלכלי מעלים גם את פערי השכר בין גברים יוצאי אתיופיה וגברים מזרחים, אבל רק מצמצם אותם בין נשים יוצאות אתיופיה למזרחיות. לאחר הוספת הפיקוח, מזרחיות נהנות מהכנסה ממוצעת גבוהה יותר מאשכנזיות. ממצאים אלו מצביעים על כך שבמבנה הריבודי של החברה היהודית בישראל מתקיימות במקביל מגמות של יציבות בפערים לצד דינמיות רבה.

Educational reforms and long-term educational and occupational achievements of students who attended high school in the 1990s: Ethnicity and gender among Israeli Jews / Yariv Feniger, Eyal Bar-Haim, Anastasia Gorodzeisky and Hanna Ayalon

In the 1990s, important changes in Israel affected the demographic structure of Jewish society, as veteran Jewish origin groups were joined by many new immigrants from the former Soviet Union (FSU) and Ethiopia. At the same time, the culmination of two processes profoundly changed the Israeli education system. The first of these processes was a series of reforms surrounding high school curricula and matriculation. The second was the expansion and diversification of higher education programs and institutions. This study examined ethnic stratification among Jewish high school graduates in the 1990s through an analysis of a dataset that included comprehensive information on socio-economic background, enrollment in higher education, and wages at the ages of 32-34. Descriptive findings indicated that Ashkenazim from this age group had the highest rate of academic degrees and the highest average income, followed by FSU immigrants, Mizrahim, and immigrants from Ethiopia. Controlling for socioeconomic background, FSU immigrants earned the highest average salary among both men and women, and the wage gap between Ashkenazi and Mizrachi men disappeared. Among women, Mizrahim had a higher average salary when controlled for socio-economic background. Among men, the wage gap between immigrants from Ethiopia and Mizrahim disappeared after controlling for social background, but among women this gap only narrowed. These findings indicate both continuity and change in social stratification among Jewish ethnic groups in Israel and highlight the importance of an intersectional perspective on gender and ethnicity.

ישראל היא מדינה אתנית דמוקרטית, אולם אזרחיה היהודים והערבים אינם נהנים ממעמד אזרחי שווה. בין השאר משאביה הציבוריים אינם מחולקים באופן שוויוני על פי הצרכים של כל קבוצה. דוגמה להקצאה לא־שוויונית כזאת נמצאת בעבודה הסוציאלית בחברה הערבית במדינה. מאמר זה מתאר את התמורות בעבודה סוציאלית זו מסוף הממשל הצבאי במדינה ועד לתחילת הרפורמה האחרונה שנעשתה בלשכות לשירותים חברתיים (2018) על סמך מסמכים ארכיוניים, פרסומי משרד הרווחה ומאמרים בנושא עבודה סוציאלית בחברה הערבית, ראיונות עם עובדים סוציאליים ערבים שעבדו בשטח בתקופה הנסקרת וסקר משנת 2019 על המועסקים בעבודה סוציאלית ביישובים הערביים במדינה.

התמונה הכוללת מלמדת שלאורך התקופה הכירו ממשלות ישראל בצורכי החברה הערבית, אך למרות זאת הן לא סיפקו לה מענים נאותים, לא הכירו בהשלכות של התרבות הערבית על הספקת השירותים ונמנעו משיתוף נציגים מהחברה הערבית בתהליכי קבלת ההחלטות הרלוונטיות לעבודה הסוציאלית. עם זאת, לקראת סוף 2018 חל גידול ניכר במספר העובדים הסוציאליים הערבים והתרחבו תחומי העיסוק שלהם.

 Social work in a democratic ethnic state: The development of social work in Israel's Arab society from 1968-2018 / Ibrahim Mahajne, Arnon Bar-On

Israel is an ethnic state, and as such, Jewish and Arab citizens do not have equal civil status or public resource distribution. To illustrate the inequality in resource distribution, the article traces the development of social work in Israel's Arab population from 1968 (the end of the 20-year military regime under which this society resided) until the latest reform in the country's social welfare bureaus in 2018. The material is based on archival sources, Ministry of Welfare documents and interviews with Arab social workers employed during the period. The main findings show that while the government recognized Arab society's welfare needs in 1968, it failed to adequately meet them. Fewer resources were allocated to Arab social workers than to Jewish social services personnel. The government failed to recognize the Arab narrative and Arab representation in service planning and delivery. By 2018, however, the number of Arab social workers had substantially increased, as did their areas of intervention.

בעשור האחרון אנו עדים להתפשטותם של מצעדי גאווה בעולם, מערי המטרופולין הגדולות לעבר ערים קטנות, ואפילו לאזורים כפריים. תהליך זה כרוך בהתעצבות קבוצות אקטיביסטיות ושיחים פוליטיים מסוג חדש, הבוחנים מהם המקומות הנכונים וההולמים שבהם יש לקיים מצעדי גאווה. מאמר זה מתמקד באירועי הגאווה בעיר אשדוד, העיר השישית בגודלה בארץ, ובוחן ממדים של זמן ומרחב קוויריים המעוגנים בצורות אפקטיביות. ההתמקדות בניתוח המרחבי של מצעד הגאווה חושפת שהאקטיביסטים שואפים לכונן מרחב ללהט"ב בעיר דרך קיום מצעד מרכזי ובעל נוכחות, בעוד המרחב המוקצה למצעד בעיר הישראלית מנותק למעשה מהחיים העירוניים מבחינה מרחבית וטמפורלית. התוצאה היא שהמצעד הוא מעין בועה המתקיימת למשך שעות ספורות, והשפעתו על העיר ועל תושביה מועטה. לבסוף, המשתתפים הצעירים במצעד מסמנים היבט נוסף של טמפורליות, ולפיו המצעד נערך עבור צעירים, המסמלים בנוכחותם.

אפשרות להמשך של חיים קוויריים בוגרים באשדוד ולהתגבשותם. לפיכך, טענתנו המרכזית היא שמצעדים בערים ישראליות יוצקים לתוכם ממדים טמפורליים שבמסגרתם ההווה מדומיין כבועת זמן, המנותקת הן מהעבר והן מהעתיד, ואשר נשענת על עתיד מדומיין. מבחינה מרחבית, המאמר מראה שהלוגיקה המנחה את המצעד בעיר הגלובלית מועתקת למרחב העיר הישראלית כמעט ללא התאמות. דבר זה מחדד את השאלה אם העיר הישראלית יכולה להצמיח עתיד ללהט"ב שאינו תלוי בתרבות של העיר הגדולה.

The future of pride parades: Queer temporalities and pride parades in Ashdod / Gili Hartal, Adi Moreno and Yossi David

The past decade has seen major growth in the number of pride parades held worldwide in large metropolitan centers, smaller cities, and even in rural areas. This expansion has been accompanied by the formation of activist groups and groundbreaking political discourse that challenges the notions of where and how pride parades should take place. This paper focuses on pride events in Ashdod, a small Israeli city, and raises questions regarding queer temporality and space as they manifest through affective relations and practices. Our spatial analysis of pride parades revealed that, although activists favor parades as a means of demonstrating a proud, strong local LGBT presence, the actual city spaces allocated for such pageants are often fenced off from urban life. Thus, for several hours, parades form a temporal-spatial bubble with limited influence on the city and its inhabitants. Parade participants, mostly young teenagers and children, symbolize another temporal aspect of these events. On the one hand, participants are perceived as the promise for a different future; a promise of hope and inclusion. On the other hand, as youth, their influence is limited, and some of their needs are sidelined. The paper demonstrates how metropolitan parades often do not fit the local spatial-political arrangements of ordinary cities. This raises the question of whether typical cities in Israel can be sites for developing local LGBT politics, lives, and futures, independent of global, metropolitan cities

היסטוריונים ואנשי מדעי החברה מרבים לדון בשאלה מה מחזיק אותנו, החיים בישראל, יחד. לרוב מתמקדת השאלה בסקטור היהודי, ולעיתים בכלל האזרחים הישראלים, בהם גם הסקטור הערבי. עיקר הדיון ברמת המקרו – במאמץ להציע תשובה מלאה, תוך הישענות על ספרות תיאורטית ממקורות זרים שעניינה האינטגרציה של חברות שלמות. אשר לסקטור היהודי, סוציולוגים והיסטוריונים ידועים במקומותינו הציעו שני מגנטים, כלומר רכיבי זהות המהווים מכנה משותף של מרבית היהודים במדינת ישראל: יהדות וציונות. לטענתם, באופן טבעי ואפריורי יָצר הַרכיב היהודי שדה התייחסות שגיבש את כל הישראלים היהודים. השדה של הַרכיב הציוני היה מצומצם יותר (לא כל היהודים בישראל ראו עצמם ציונים), אך שימש מכנה משותף כמעט לכל הארגונים הפוליטיים (למשל, המפלגות), והוא שקבע את סדר היום הלאומי.

שתי סוגיות בולטות במיוחד בדיון הזה: האחת, גזירתה של התשובה מן ההקשר התיאורטי הרחב (מַקרו) אינה מציעה מכניזם אחיד ליישומה, והאחרת – ההתייחסות היא לשבט היהודי בלבד.

אל מול התיאוריות הסוציולוגיות וההיסטוריות הגדולות אני מציע מכניזם המכונֶה "הון מקשר" (Putnam, 2000), שמתייחס לכלל החברה הישראלית – משחק הכדורגל. מסיבות מסוימות היה משחק הכדורגל למכניזם מלכֵּד – מקיף ומעצים זהות לאומית כמעט בכל מקום שמשחקים בו. המשחק הזה נוכח בישראל מיום הקמתה ואף קודם לכן. האופן שהוא מאורגן במקומותינו – במבנה של משחקי ליגות ונבחרת לאומית – מקנה לו מעמד של מכניזם מלכד, חוצה גבולות שבטיים.

    What Keeps us Together / Amir Ben-Porat

For many years, historians and social scientists have been engaged with the question "what keeps us together?" Although this question has usually concerned Jewish Israelis, peripherally it has been relevant for all Israelis, including Arab citizens. The discussion has focused on the macro level in an effort to provide a general answer, supported by theories dealing with integration of entire societies. Regarding the dominant Jewish sector in Israel, sociologists and historians have offered "Jewish" and "Zionist" magnets, arguing that the Jewish magnet has created, a priory, an inclusive field for all. The Zionist magnet has been more limited (since it excludes the extreme Orthodox) but constitutes a common base for almost all political organizations.

Alongside the well-known theories, I introduce a "connecting capital" mechanism; namely, the game of football, that relates to all of Israeli society. Played in Israel since before 1948, this game, for a variety of reasons, has gained popularity across all sectors of society and has become a highly effective mechanism for keeping us together.

מחקר זה ביקש לבחון כיצד משפיעה חשיפה לאירועים טראומטיים בעבר על תגובות עקה (סטרס), על תפיסת הבריאות ותפיסת הגיל הסובייקטיבי ועל שימוש בחומרים ממכרים בעת מגפת הקורונה. זהו גל המדידה החמישי במחקר אורך בן 29 שנים שבחן כיצד פדויי שבי ממלחמת יום הכיפורים וקבוצת ביקורת המורכבת מלוחמים אחרים שהשתתפו במלחמה (ולא נפלו בשבי) הסתגלו לסגר ולבידוד. המטרה הייתה לבדוק את השפעתם של שבי במלחמה ושל התסמונת הפוסט־טראומטית העלולה להתפתח בעקבות שבי על תגובות למגפת הקורונה – פחד ועקה – ועל תפיסת בריאות, תפיסת גיל סובייקטיבי ומידת השימוש בחומרים ממכרים בתקופת המגפה. בשנת 1991, שמונה­־עשרה שנים לאחר תום המלחמה, התבקשו 120 פדויי שבי ו־65 לוחמים דומים ממלחמת יום הכיפורים למלא שאלונים סטנדרטיים. השאלונים הבאים נמסרו ב־2003, 2008, 2015 ו־2020. פדויי השבי ומשתתפי קבוצת הביקורת לא נבדלו אלה מאלה ברמת החשיפה והאיום לקורונה. הממצאים העידו על פגיעוּת מוגברת של פדויי השבי בעת הקורונה, פחד רב יותר מהקורונה, הפרעת עקה (לחץ) חריפה יותר (Acute Stress Disorder), תפיסת בריאות פחותה וגיל סובייקטיבי גבוה וכמו כן שימוש מוגבר בחומרים ממכרים בעת המגפה. הממצאים מדגימים גם את השפעתה הניכרת של התסמונת הפוסט־טראומטית על הסתגלותם של פדויי השבי למשבר הקורונה. ממצאי המחקר מראים שטראומה קשה בבגרות הצעירה מותירה צלקות ומגבירה את פגיעותם של הניצולים למצבי עקה גם שנים רבות אחרי האירועים.

War Captivity as a Risk Factor for Covid-19 Induced Distress / Zahava Solomon, Karni Ginzburg, Avi Ohry, Avi Ohry, Mario Mikulincer

This study assesses the contributions of prior war captivity trauma, the appraisal of the current COVID-19 danger and its resemblance to the prior trauma, and long-term trajectories of posttraumatic stress disorder (PTSD) to risk for acute stress disorder (ASD), subjective age, and substance use during the COVID-19 pandemic. Capitalizing on a 29-year longitudinal study with four previous assessments, two groups of Israeli veterans – ex-prisoners-of-war (ex-POWs) of the 1973 Yom Kippur War and comparable combat veterans of the same war – were reassessed during the COVID-19 pandemic. Previous data were collected on their PTSD trajectory 18, 30, 35, and 42 years after the war. Currently, we collected data on their ASD, subjective age, and substance use during the COVID-19 pandemic and their appraisal of similarities of past trauma with the current pandemic. Previously traumatized ex-POWs were found to be more vulnerable and had significantly higher rates of ASD, higher subjective age, and more substance use during the current pandemic than comparable combat veterans. Moreover, veterans in both groups who perceived past adversity (captivity, combat) as hindering their current coping were more likely to suffer from all distress measures than veterans who perceived their previous trauma as a facilitating or irrelevant experience. In addition, chronic and delayed trajectories of PTSD among ex-POWs increased the risk for distress during the current pandemic. These findings support the stress vulnerability perspective indicating that the pathological response to previous trauma – PTSD and its trajectories – increases psychological risk following subsequent exposure to stress.

מחקר זה בוחן את העונה השנייה של תוכנית הטלוויזיה המיתולוגית "זהו זה", שחזרה לשידור עם פרוץ מגפת הקורונה. בעונה זו היו 21 פרקים, וכל פרק כלל כשבעה מערכונים וחידוש של שיר. אנו מראים כי התוכנית בחרה בקו נוסטלגי, עם אזכורים רבים לתרבות הישראלית, כדי למתוח ביקורת חברתית ובאותה עת להעביר מסרים מחזקים תוך הישענות על עבר משותף. אותו עבר משותף ומאחד לכאורה הוא בעל מאפיינים המתאימים לתרבות הצברית־אשכנזית־חילונית: מבין 21 השירים שחודשו בתוכנית, רק שניים היו מזרחיים; הפרות הבידוד של החרדים הוצגו במערכונים כסכנה וזלזול בציבור, בעוד אלו של החילונים הוצגו כ"תחמנות" וחוצפה ישראליות ראויות; העילית הפוליטית של השמאל האשכנזי־חילוני הוצגה כחלשה, חסרת "עמוד שדרה" ולא רלוונטית, אך כמי שמחזיקה בתרבות נעלה לעומת הפוליטיקאים המזרחים בעלי הכוח. אלה האחרונים הצטיירו כשקרנים וחסרי תרבות. כך, לצד הומור וסאטירה, הזכירה התוכנית "זהו זה" לחברה הישראלית את יכולתה להתגבר על קשיים וגם ניסתה לסמן לה את הערכים הראויים לה לכאורה.

Zehu Ze tackles COVID-19: Bringing back Israel's "good old days" through the use of nostalgia / Revital Windzberg, Yuval Benziman

 “Zehu Ze,” the fabled Israeli  comedy show of the 1980s and 1990s, returned to TV screens during the Covid pandemic. This paper examines its second season, which featured 21 episodes, each of which included, on average, seven sketches and a musical number. We argue that nostalgia was a prominent motif, as were various references to Israeli culture.  By choosing these themes, the show both mocked and criticized society, while attempting to strengthen it through a shared past. This "shared past," while intending to provide a unifying element, had an Ashkenazi-secular-Sabra flavor. Furthermore, different groups in Israel were lampooned, but each in a  very different way. Therefore, along with humor and satire, the show reminded Israelis of their capacity to overcome hardship while signaling "appropriate" Israeli values.

דמיון חומרי: אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון היא תצוגת הקבע החדשה של אוסף האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות. בתערוכה יוצגו מעל 120 יצירות של מיטב האמניות והאמנים, חלקן ידועות ומוּכּרות ומקצתן מוצגות בפעם הראשונה. התערוכה דמיון חומרי נפרדת מסיפורה של אמנות ישראל כנראטיב כרונולוגי המקביל לסיפור הלאומי. דמיון חומרי הוא מודל של מחשבה שטבע הפילוסוף גסטון בשלאר, בשנים של התעמקות בארבעת יסודות החומר — אדמה, מים, אוויר ואש — ובאופני התגלמותם בדמיון וביצירה. הדמיון החומרי משגשג בדיאלוג בין חומרי העולם ובין דימויים קדומים, ארכיטיפים שנאספו בתודעה האנושית ונטבעו בהכרתנו.

האמנים המשתתפים: ווליד אבו-שקרה, אתי אברג'יל, לארי אברמסון, עליזה אורבך, אביבה אורי, חנה אורלוף, ברכה ל' אטינגר, צבי אלדובי, אלימה, מעיין אליקים, דליה אמוץ, ליאון אנגלסברג, קטה אפרים-מרכוס, אריה ארוך, ביאנקה אשל-גרשוני, יוסף בודקו, יהושע (שוקי) בורקובסקי, יעל בורשטיין, נפתלי בזם, ארנון בן-דוד, איתן בן-משה, אסף בן-צבי, "בצלאל", עדינה בר-און, עדו בר-אל, יואב בראל, שמואל בק, אדם ברג, יוסי ברגר, בלה בריזל, דגנית ברסט, מיכה בר-עם, ציבי גבע, נחום גוטמן, יצחק גולומבק, מיכאל גיטלין, דוד גינתון, גדעון גכטמן, יאיר גרבוז, מיכאל גרובמן, מיכאל גרוס, יהושע גרוסברד, משה גרשוני, אליהו גת, משה גת, נורית דוד, שושנה היימן, שמואל הירשנברג, יוסף הלוי, מיכל הלפמן, עמנואל הצופה, גל וינשטיין, יוסף זריצקי, אירית חמו, שחר יהלום, אתי יעקובי, רות דורית יעקובי, מרים כבסה, חן כהן, מירית כהן, פנחס כהן גן, רפי לביא, יהודית לוין, פנחס ליטבינובסקי, אלה ליטביץ, בתיה לישנסקי, הלמר לרסקי, משה מטוסובסקי, יעקב מישורי, אברהם מלניקוב, מריאן, מיכל נאמן, איברהים נובאני, יהושע נוישטיין, נורה ונעמי, משה ניניו, לאה ניקל, אפרת נתן, מריה סאלח-מחאמיד, אבי סבח, מיכאל סגן-כהן, סולטנה סורוז'ון, הדס סט, פסח סלבוסקי, פורת סלומון, אבשלום עוקשי, אלי פטל, מרדכי פיטקין, סיגל פרימור, נעמה צבר, בן ציון, זויה צ'רקסקי-נאדי, חיים קיוה, משה קסטל, אורי קצנשטיין, יחיאל קריזה, זאב רבן, ראובן רובין, גלעד רטמן, דוד ריב, רחל שביט, בנו שוץ, יעקב שטיינהרדט, משה שטרנשוס, רות שלוס, שמואל שלזינגר, הנרי שלזניאק, יחיאל שמי, פאטמה שנאן, ציונה תג'ר, יגאל תומרקין

אוצרת: דלית מתתיהו | ללא תאריך נעילה

מאמר זה עוסק ברמת הידע והמודעות באשר לשינוי האקלים והשפעתו על הבריאות בקרב צוותי רפואה וסיעוד בבתי חולים בישראל על בסיס שאלון שהועבר בקרב 202 אנשי צוותים סיעודיים ורפואיים במחלקות לרפואה דחופה ופנימית.

שינוי אקלים נחשב אחד האיומים החמורים לבריאות הציבור במאה הנוכחית. על מערכת הבריאות להיערך להתמודדות איתו ועם השלכותיו, ולעובדיה תפקיד חשוב בהיערכות. למרות זאת, מחקרים מעטים בדקו את הידע ואת המודעות של צוותי הרפואה והסיעוד ואת נכונותם לפעול לקידום ההיערכות במערכת הבריאות. מהמחקר עולה שאנשי הצוותים הרפואיים והסיעודיים הם בעלי ידע ומודעות ברמה גבוהה בנושא של שינוי האקלים. המשתתפים ייחסו רמת חשיבות בינונית־גבוהה להטמעה של תוכני לימוד בנושא שינוי האקלים והשפעותיו בלימודי הרפואה והסיעוד והצהירו על רמה בינונית־גבוהה של נכונות לפעול בנושא. ממצאי המחקר מצביעים על ידע ועניין בקרב עובדי מערכת הבריאות בישראל בתחום שכמעט לא נחשפו אליו בהכשרתם המקצועית. רמת

הידע בקרב הצוות הסיעודי גבוהה במעט מרמת הידע בקרב הצוות הרפואי. לא נמצאו הבדלים גדולים ביניהם לפי רמת ותק והכשרה. ממצא זה הולם את הממצא שלפיו עיקר הידע בתחום נרכש באינטרנט או בטלוויזיה, ולא בהכשרות מקצועיות. במערכת הבריאות בישראל טרם פותחה תוכנית הכשרה לצוותים המטפלים כחלק מן ההיערכות לשינוי האקלים. ממצאי המחקר המוצג כאן יכולים לסייע בפיתוח תוכנית מתאימה שתרתום את הצוותים להתמודדות עם משבר האקלים.

Knowledge and Awareness of Climate Change and Public Health among Nursing and Medical Staff in Israel’s Health System / Aiham Gotani, Maya Negev 

Climate change is currently one of the most serious threats to public health. The health system, therefore, must prepare itself for the crisis and its consequences. Although health system employees play an important role in this regard, few studies have examined knowledge, awareness, and readiness to act among nursing and medical staff. This paper addresses the issue, based on data collected from a questionnaire that was distributed to 202 employees of emergency and internal medicine wards in various Israeli hospitals. Results show that participants demonstrated a high level of knowledge and awareness of climate change. They attributed moderate-high importance to the inclusion of study material on climate change and its impacts and declared moderate-high readiness to act on this issue. Thus, employees of Israel’s health system demonstrated knowledge and interest in a field to which they received scant exposure during their professional training. Nursing staff were slightly more knowledgeable than medical staff, but no significant differences were found. Likewise, levels of experience or training were not differentiating factors. This concurs with the finding that most knowledge on the topic is acquired from the internet and television, and not through professional training. A climate-change preparedness program has not yet been developed for Israel’s health system. Our findings, which indicate high knowledge, moderate awareness, and moderate-high readiness to act, supports the need for development of an appropriate program to recruit these staff members for action on climate change.