משכית 70/30/10: מורשת מתחדשת? – שיחה עם שחר אטואן

אם היה בישראל מוסד שניתן לכנותו "בית אופנה", במובן של Maison, הרי ש"משכית" היא הקרובה ביותר להגדרה זו. לא ממש ולא בדיוק, אך בהחלט קרוב. בית, מותג, עסק בעל מובחנות סגנונית וזהות ייחודית, עם היסטוריה מקומית וחשיפה בינלאומית. כזה שיש בו מעצבת מובילה הנוגעת גם בניהול וביחסי הציבור, לצד אחורי קלעים שוקקים של petit main – הביטוי הצרפתי הבעייתי, המתאר את עשרות זוגות הידיים הנבונות, המיומנות והקלילות העסוקות בטוויה, אריגה, סריגה, רקמה, גזירה, תפירה ועוד. כולן יחד מאפשרות את קיומה של "אופנת העילית" – Houte Couture.

סיפורה של "משכית" סופר כבר פעמים רבות. באופן מפתיע למדי, כבר בשנת 1955 – שנה לאחר היווסדה – נערכה לכבודה תערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות, שכותרתה: "משכית – חברה לטיפוח תעסוקת בית בע"מ – מלאכת בית בכפר". מאז היו לה מופעים וייצוגים מגוונים, שהגיעו לשיאם בתערוכה שאצרה בתיה דונר בשנת 2003, במוזיאון ארץ ישראל. תערוכה זו, ולא פחות מכך הקטלוג החשוב שהופק לכבודה, לצד מחקרים אקדמיים של שלי שנהב, יעל גילעת, ענת ברגר, מוטי רגב ואנכי, עוסקים בהיבטים משמעותיים מתוך המשמעויות המורכבות של מה שקרוי Cottage Industry.

זוהי יוזמה – לעיתים ממשלתית ולעיתים כלכלית – לעודד א.נשים לעבוד מהבית ולייצר מוצרים שהם, לכאורה, נוהגים לייצר ממילא. מלאכות יד מגוונות, שתחת ארגון ופיקוח אמורות להניב סחורה שניתן למכור כמוצרים "מקוריים, אותנטיים".

על כן, אולי אין זה מפתיע שהתערוכה החדשה המוקדשת ל"משכית" מבקשת לגשת לנושא מזווית שונה.

שחר אטואן הוא חוקר תרבות חזותית, אוצר ומנהל אמנותי. משמש כראש התכנית לתואר השני באוריינות חזותית בפקולטה לאמנויות, סמינר הקיבוצים.

תמר אלאור היא פרופסור לאנתרופולוגיה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים והעורכת המדעית של מדור "תערוכות" בכתב העת "קריאות ישראליות".