הקונפליקט הישראלי-פלסטיני

רבות מיצירות הספרות העברית החדשה, ולצידן גם יצירות תיאטרוניות וקולנועיות, הבוחנות מחדש את הנרטיב הציוני, מערערות על הקונסטרוקט גולה-מולדת שעומד ביסודו, ומציבות במרכזן גיבור חסר מנוח, שתנועתו המתמדת בין המולדת לבין הגולה חושפת אותו כצבר חסר בית וכגלגול בן־זמננו של היהודי הנודד.

תופעה דומה ניתן למצוא בסרטיו של הבמאי הפלסטיני אליה סולימאן (إيليا سليمان), שהוא אחד מיוצרי הקולנוע המרתקים ביותר שהצמיחה הארץ זבת הקדוּשה והדם שבין הירדן לים מאז נולדה בה תעשיית הסרטים. במאמר זה אראה כי בדומה ליצירות רבות מן העֵבר הישראלי של המתרס, יצירתו הקולנועית של סולימאן משקפת מהלך המוביל לקריסתו של הקונסטרוקט גולה-מולדת. השחרור מכבלי התבנית הדיכוטומית הזו מאפשר לסולימאן ליצור זיקה בין הפרוטגוניסט שלו לבין חסר הבית של זמננו והגלות המודרניסטית המזוהה עימו.

אציע שהאפשרות לאמץ את תודעת חסר הבית העולה משני צידי המתרס הפלסטיני-ישראלי, וליהנות מן החירות המזוהה עימה, עשויה לספק תשתית אלטרנטיבית לקיום משותף של שני העמים במקומה של הטריטוריה שהכזיבה.

Exile and freedom in the Holy Land: The reincarnation of the homeless Sabra in the films of Elia Suleiman \ Omri Yavin

Many works of literature, theater, and film by Israelis who challenge the Zionist narrative present the "new Jew" replanted in an old-new homeland as a homeless Sabra, who is actually a modern incarnation of the wandering Jew.

The same concept can be found in the cinematic works of the Palestinian director Elia Suleiman. A close examination of his films reveals that they reflect a significant deconstruction of the homeland-exile dichotomy underlying the Palestinian Nakba narrative. This enables Suleiman to establish an affinity between his protagonist (whom he himself portrays) and the homeless of the modern era.

The prospect of embracing homeless consciousness on both sides of the Palestinian-Israeli divide may provide an alternate foundation for coexistence, replacing the failing notion of territory.