יהדות

הסאטירה התיאולוגית של אסי דיין, הבשורה על פי אלוהים (2004), מציגה אֵל תשוש בחלוק ובנעלי בית (בגילומו של דיין עצמו), הנאלץ לקום בחוסר חשק מהספה ולהביא גאולה לעולם. לשם כך הוא שולח את בנו ישו לרדת מן השמים אל האדמה, ולשוב אל ירושלים. אלא שכמה דמויות אחרות זוממות לשבש את התוכנית האלוהית. מאמר זה בוחן את הסרט, המתרחש בבירת ישראל ועוסק בדת ובאמונה, בהשוואה לטרילוגיה האקזיסטנציאליסטית של דיין (החיים על פי אגפא [1991], שמיכה חשמלית ושמה משה [1995] ומר באום 1997), שמתרחשת בעיר תל אביב. השוואה זו חושפת קשרים מהותיים בין הסרט לטרילוגיה שקדמה לו. עוד נטען כי בסרט מחבר דיין בין האישי, המיתי והלאומי, וכי ניתן לקרוא את היחסים בין הדמויות האלוהיות שבמרכזו כיחסים שבין הדורות בשושלת דיין. שאיפתו של אסי דיין להפיג את הילת הקדושה העוטפת את ירושלים נובעת משאיפתו להתעמת עם המיתוסים שנקשרו באביו, הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר משה דיין.

The Father, the Son, and the Holy City: Assi Dayan's The Gospel According to God and Trilogy \ Ido Rosen

Assi Dayan's theological satire, The Gospel According to God (2004), features a weary god in a robe and slippers (played by Dayan), who is reluctantly forced to rise from his couch and bring redemption to the world. To do this, he sends his son, Jesus, to descend from heaven to earth and return to Jerusalem. However, several other characters conspire to disrupt the divine plan. This paper analyzes the film, which deals with religion and faith and takes place in Israel's capital, and compares it to Dayan's existentialist trilogy (Life According to Agfa (1991), Electric Blanket (1995) and Mr. Baum (1997)), which take place in Tel Aviv. The comparison reveals essential connections between the film and the trilogy that preceded it. It is argued that in the film, Dayan connects the personal, the mythical, and the national, and that the relationships between the divine figures at the center of it can be read as relationships between the generations in the Dayan dynasty. Assi Dayan's desire to dispel the aura of holiness surrounding Jerusalem stems from his need to confront the myths associated with his father, former Chief of Staff and Defense Minister Moshe Dayan.

מהן השלכותיה העיקריות של תפיסת הריבונות הציונית על זהותם היהודית של יהודים במדינת ישראל?

האופן שמדינת הלאום הציונית מבנה־מבינה את ריבונותה כריבונות של יהודים, אפילו כ״ריבונות יהודית״, מחייב אותה לבנות ולשמר את קבוצת הרוב שלה כיהודית. כדי לעשות כן המדינה משתמשת בכל הכלים שעומדים לרשותה כריבון. תוצריה של הבניה זו הם מי שאני מכנה ״יהודים־מדינתיים״, כלומר מי שהמשמעות של זהותם היהודית מכוּננת ומתוחזקת על ידי הריבון, קרי מדינת הלאום.

חלקו הראשון של המאמר מתחקה אחר התאופוליטיקה של היהודיות־המדינתית באמצעות עיון ביקורתי בהגותו הציונית של הסופר והפובליציסט א. ב. יהושע, מדובריה הבולטים של הריבונות הציונית. המאמר עומד על הזיהוי שתאופוליטיקה זו יוצרת בין זהות יהודית לבין הריבונות של מדינת הלאום ועל השלכותיו של זיהוי זה. החלק השני עוסק בפרקטיקה הראשית שבאמצעותה מתוחזקת יהודיותם של היהודים־המדינתיים, כלומר הסדרי הסטטוס קוו. המאמר טוען כי המפתח להבנת הסטטוס קוו הוא הצורך "לתחזק" ולאשרר את זהותם היהודית של בני קבוצת הרוב. במילים אחרות, מה שנחשב בדרך כלל ביטוי של פשרה וכפייה דתית הוא למעשה המנגנון הראשי שמשמש את המדינה ליצירתו ולשימורו של הרוב היהודי, ה״לא־דתי״, שבשמו היא טוענת לריבונות.

Statist Jews: Zionist Theology and Jewish Sovereignty / Yaacov Yadgar

This paper identifies and analyzes some of the primary implications of the Zionist conception of sovereignty on the Jewish identity of Israeli Jews. I argue that, in order to maintain the Zionist nation-state's construct of sovereignty as a "sovereignty of Jews" (if not a “Jewish sovereignty”) its majority must remain Jewish. To achieve this, the state utilizes all tools available to it as a sovereign state. The products of this paradigm are “statist Jews”: people whose Jewish identity is constituted and maintained by the sovereign state.

The first part of the paper studies the theopolitics of "statist Jewishness" through a study of A. B. Yehoshua’s Zionist thought. The second part focuses on the primary method for maintaining the Jewishness of statist Jews; that is to say, the “accommodations” entailed in the status quo. I argue that what is commonly taken to be an expression of compromise and religious coercion is, in effect, the primary mechanism by which the state creates and preserves its (mostly “non-religious”) Jewish majority, in whose name it claims its sovereignty.