ספרות ישראלית

מאמר זה מציג מיפוי וניתוח ראשוני מסוגו של שדה הסיפורת האקלימית (climate fiction) בספרות הישראלית. הוא בודק אם השדה הזה קיים בה בכלל, ואם כן – מה מאפייניו. בהשראת ביקורת הספרות הסביבתית (ecocriticism), החוקרת את הספרות מנקודת מבט אקולוגית ובוחנת בין היתר את ייצוגם הספרותי של יחסי הגומלין בין האדם לסביבתו, המאמר דן בתגובת הסיפורת הישראלית העכשווית, ובעיקר הרומן, למשבר האקלים ולהשלכותיו. בנוסף, וכמפתח לדיון, הוא מציע המשגה תאורטית של האנתרופוצנטריות הגלומה במעשה הסיפר (narration) כתופעה יחסית, המאפשרת להבחין בין ייצוגים ספרותיים אנתרופוצנטריים יותר ופחות.

בהתבססו על המתודה המכונה "קריאה רחוקה" (distant reading), המאמר מראה שבמבט־על הסיפורת הישראלית כמעט מתעלמת ממשבר האקלים, למרות העלייה בעיסוק בסוגיות האקלים והסביבה בסוגות לא־בדיוניות בעשור האחרון. עוד טוען המאמר, בהסתמכו על קריאה קרובה (close reading), שגם מנקודת מבט קרובה יותר, ההתייחסויות המעטות למשבר האקלים בסיפורת זו אינן מציעות, בדרך כלל, בשורה ספרותית של ממש. ארבעה רומנים אקלימיים ייצוגיים – מאת חמוטל שבתאי (1997), רועי בית לוי (2014), אסף צפור (2019) ומור קדישזון (2021) – ניצבים במוקד הדיון, לצד כמה יצירות נוספות העומדות בשוליו. המאמר מנתח אותם ועומד על האמצעים האמנותיים הפואטיים והצורניים האופייניים להם. מהניתוח עולה כי שלושת הרומנים הראשונים לעיל הם דיסטופיות מובהקות, המותירות רושם אנתרופוצנטרי במובהק. משבר האקלים משמש בהם רקע להתרחשות, בעוד בחזית ניצבות סוגיות שמעסיקות את הספרות העברית המודרנית מימים ימימה. הרומן הרביעי, לעומת זאת, עשוי לבשר על התפתחות חדשה בתחום, המתקרבת אל תפיסות אנתרופוצנטריות פחות, המכילות נקודות מבט מורכבות יותר על משבר האקלים.

The Hebrew Novel, the Climate Crisis, and the Limits of Anthropocentrism / Itay Marienberg-Milikovsky, Lia Charbit

This article presents an initial mapping and analysis of climate fiction in Israeli literature, inspired by contemporary environmental literary criticism (ecocriticism). We discuss Hebrew fiction – particularly novels – from an ecological angle, literary representations of the human–nature relationship, and outlines the response to various consequences of the climate crisis.

By conceptualizing the inherent anthropocentrism of narration as a relative phenomenon, the article proposes a way to differentiate between greater and lesser anthropocentric literary representations. Over the past decade, nonfiction Hebrew genres have touched upon climate and environmental issues more than in the past. However, an overview based on distant reading shows that Hebrew fiction has almost ignored the climate crisis. Even close reading shows that the few references found in Hebrew fiction do not, on the whole, offer significant literary innovation.

The artistic ways, forms, and poetic developments of four novels (by Hamutal Shabtai (1997), Roi Bet Levi (2014), Asaf Zippor (2019), and Mor Kadishzon (2021)) are the focus of this article. The first three novels are distinctly dystopian, giving a largely anthropocentric impression, with the climate crisis serving mostly as a backdrop for themes that have occupied modern Hebrew literature from its inception. The fourth novel is less anthropocentric and offers more complex perspectives on the current crisis, heralding a development in Hebrew climate fiction.