פוסט ציונות

מאמר זה מבקש לבחון כיצד שני סרטים ישראלים עכשוויים, מקום בגן עדן (יוסי מדמוני, 2013) ואגדת חורבן (גידי דר, 2021), משרטטים את סיפור נפילתו של היהודי החדש והחלפתו ביהודי הישן. סרטים אלה הם חלק מגל "המפנה הדתי" בקולנוע הישראלי, אך בד בבד מתכתבים עם גל הקולנוע הזר והחריג וגל קולנוע הגבול, אשר פירקו את מיתוס היהודי החדש.

יחסו של הקולנוע הישראלי לזהות הציונית ולזהות היהודית הגלותית עבר שינוי רדיקלי לאורך השנים: בעוד דמותו של הצבר הועלתה על נס בקולנוע הארץ־ישראלי המוקדם ובקולנוע הלאומי־הרואי, ולאחר מכן עברה תהליכי דה־קונסטרוקציה משנות ה־70 ועד שנות ה־90, הרי דמותו של היהודי הגלותי עברה תהליך הפוך: לאחר הדחייה המוחלטת מראשית הקולנוע הישראלי ועד לשנות ה־90, משנות האלפיים מתפשטת נוכחותו של היהודי הישן בעשרות סרטים המציגים את העולם החרדי, העולם המסורתי והעולם הדתי־לאומי.

מאמר זה מבקש להראות כיצד מקום בגן עדן ואגדת חורבן כורכים את שתי נקודות המפנה יחד, בתארם פרדיגמות פוסט־ציוניות שונות, וכן דגמים שונים של יהדות דתית המחליפה את מיתוס היהודי החדש. לפי מקום בגן עדן, נפילתו של היהודי החדש נובעת מהעוולות שביצע כלפי הערבים יושבי הארץ, והיהודי שתופס את מקומו הוא יהודי גלותי־צברי היברידי. לפי אגדת חורבן, היהודי החדש מעולם לא התקיים מחוץ לגבולות הדמיון של ההגות הציונית, והלאום הורכב מקבוצות שונות ומנוגדות. בהתאמה, את מקומו של הלאום המדומיין שהתפרק לרכיביו הבסיסיים תופס היהודי הגלותי הישן.

Judaism after Zionism: From A Place in Heaven to Legend of Destruction \ Adam Tsachi

This article examines how two contemporary Israeli films, A Place in Heaven (Makom BeGan Eden, Yossi Madmoni, 2013) and Legend of Destruction (Agadat Hurban ,Gidi Dar, 2021), depict the story of the downfall of the "new Jew" and its replacement by the "old Jew." These films are part of a religious wave in Israeli cinema while simultaneously engaging with foreign and exceptional cinema trends and border cinema that deconstruct the myth of the "new Jew".

Israeli cinema's portrayal of Zionist identity and exilic Jewish identity have undergone radical changes over the years. The figure of the Sabra was exalted in early Eretz Israeli films and heroic national cinema and subsequently underwent processes of deconstruction from the 1970s to the 1990s. Meanwhile, the figure of the exilic Jew underwent the opposite process. After the "old Jew" was completely rejected in the first Israeli films and up until the 1990s, its presence increased from the 2000s onward, as dozens of films depicted the ultra-Orthodox, traditional, and national-religious worlds.

This article seeks to demonstrate how both A Place in Heaven and Legend of Destruction intertwine these two turning points by describing different post-Zionist paradigms and various models of religious Judaism that replace the mythical "new Jew." A Place in Heaven identifies the fall of the "new Jew" as stemming from the injustices perpetrated against the Arab inhabitants of the land, and the Jew who takes his place is a hybrid exilic-Sabra. According to Legend of Destruction, the "new Jew" never existed outside the boundaries of Zionist thought, and the nation was composed of diverse and contradictory groups. Accordingly, the old exilic Jew replaces the imagined nation that has disintegrated into its basic components.