נוסטלגיה

מחקר זה בוחן את העונה השנייה של תוכנית הטלוויזיה המיתולוגית "זהו זה", שחזרה לשידור עם פרוץ מגפת הקורונה. בעונה זו היו 21 פרקים, וכל פרק כלל כשבעה מערכונים וחידוש של שיר. אנו מראים כי התוכנית בחרה בקו נוסטלגי, עם אזכורים רבים לתרבות הישראלית, כדי למתוח ביקורת חברתית ובאותה עת להעביר מסרים מחזקים תוך הישענות על עבר משותף. אותו עבר משותף ומאחד לכאורה הוא בעל מאפיינים המתאימים לתרבות הצברית־אשכנזית־חילונית: מבין 21 השירים שחודשו בתוכנית, רק שניים היו מזרחיים; הפרות הבידוד של החרדים הוצגו במערכונים כסכנה וזלזול בציבור, בעוד אלו של החילונים הוצגו כ"תחמנות" וחוצפה ישראליות ראויות; העילית הפוליטית של השמאל האשכנזי־חילוני הוצגה כחלשה, חסרת "עמוד שדרה" ולא רלוונטית, אך כמי שמחזיקה בתרבות נעלה לעומת הפוליטיקאים המזרחים בעלי הכוח. אלה האחרונים הצטיירו כשקרנים וחסרי תרבות. כך, לצד הומור וסאטירה, הזכירה התוכנית "זהו זה" לחברה הישראלית את יכולתה להתגבר על קשיים וגם ניסתה לסמן לה את הערכים הראויים לה לכאורה.

Zehu Ze tackles COVID-19: Bringing back Israel's "good old days" through the use of nostalgia / Revital Windzberg, Yuval Benziman

 “Zehu Ze,” the fabled Israeli  comedy show of the 1980s and 1990s, returned to TV screens during the Covid pandemic. This paper examines its second season, which featured 21 episodes, each of which included, on average, seven sketches and a musical number. We argue that nostalgia was a prominent motif, as were various references to Israeli culture.  By choosing these themes, the show both mocked and criticized society, while attempting to strengthen it through a shared past. This "shared past," while intending to provide a unifying element, had an Ashkenazi-secular-Sabra flavor. Furthermore, different groups in Israel were lampooned, but each in a  very different way. Therefore, along with humor and satire, the show reminded Israelis of their capacity to overcome hardship while signaling "appropriate" Israeli values.