ערים רגילות (ordinary cities)

בעשור האחרון אנו עדים להתפשטותם של מצעדי גאווה בעולם, מערי המטרופולין הגדולות לעבר ערים קטנות, ואפילו לאזורים כפריים. תהליך זה כרוך בהתעצבות קבוצות אקטיביסטיות ושיחים פוליטיים מסוג חדש, הבוחנים מהם המקומות הנכונים וההולמים שבהם יש לקיים מצעדי גאווה. מאמר זה מתמקד באירועי הגאווה בעיר אשדוד, העיר השישית בגודלה בארץ, ובוחן ממדים של זמן ומרחב קוויריים המעוגנים בצורות אפקטיביות. ההתמקדות בניתוח המרחבי של מצעד הגאווה חושפת שהאקטיביסטים שואפים לכונן מרחב ללהט"ב בעיר דרך קיום מצעד מרכזי ובעל נוכחות, בעוד המרחב המוקצה למצעד בעיר הישראלית מנותק למעשה מהחיים העירוניים מבחינה מרחבית וטמפורלית. התוצאה היא שהמצעד הוא מעין בועה המתקיימת למשך שעות ספורות, והשפעתו על העיר ועל תושביה מועטה. לבסוף, המשתתפים הצעירים במצעד מסמנים היבט נוסף של טמפורליות, ולפיו המצעד נערך עבור צעירים, המסמלים בנוכחותם.

אפשרות להמשך של חיים קוויריים בוגרים באשדוד ולהתגבשותם. לפיכך, טענתנו המרכזית היא שמצעדים בערים ישראליות יוצקים לתוכם ממדים טמפורליים שבמסגרתם ההווה מדומיין כבועת זמן, המנותקת הן מהעבר והן מהעתיד, ואשר נשענת על עתיד מדומיין. מבחינה מרחבית, המאמר מראה שהלוגיקה המנחה את המצעד בעיר הגלובלית מועתקת למרחב העיר הישראלית כמעט ללא התאמות. דבר זה מחדד את השאלה אם העיר הישראלית יכולה להצמיח עתיד ללהט"ב שאינו תלוי בתרבות של העיר הגדולה.

The future of pride parades: Queer temporalities and pride parades in Ashdod / Gili Hartal, Adi Moreno and Yossi David

The past decade has seen major growth in the number of pride parades held worldwide in large metropolitan centers, smaller cities, and even in rural areas. This expansion has been accompanied by the formation of activist groups and groundbreaking political discourse that challenges the notions of where and how pride parades should take place. This paper focuses on pride events in Ashdod, a small Israeli city, and raises questions regarding queer temporality and space as they manifest through affective relations and practices. Our spatial analysis of pride parades revealed that, although activists favor parades as a means of demonstrating a proud, strong local LGBT presence, the actual city spaces allocated for such pageants are often fenced off from urban life. Thus, for several hours, parades form a temporal-spatial bubble with limited influence on the city and its inhabitants. Parade participants, mostly young teenagers and children, symbolize another temporal aspect of these events. On the one hand, participants are perceived as the promise for a different future; a promise of hope and inclusion. On the other hand, as youth, their influence is limited, and some of their needs are sidelined. The paper demonstrates how metropolitan parades often do not fit the local spatial-political arrangements of ordinary cities. This raises the question of whether typical cities in Israel can be sites for developing local LGBT politics, lives, and futures, independent of global, metropolitan cities