תרבות עולה

"אותם אלו ששומעים חיפושיות לא יוכלו בב[ו]א הזמן לשכב על פגז כדי להציל את כיתתם"[1]

מטרת מאמר זה לעמוד על הלכי הרוח של בני נוער ישראלים בשנים 1964–1967, שנים שחלו בהן שינויים בתרבות הצעירים העירונית הישראלית. אעשה זאת דרך יחסם לביטלס כפי שהוא בא לביטוי בכתיבתם בעיתונות בני נוער. לניתוח עמדותיהם איעזר בתיאוריות "התרבות העולה", "התרבות הדומיננטית", ו"התרבות השיורית" של חוקר התרבות האנגלי ריימונד ויליאמס. אראה כי בקרב בני הנוער ניתן למצוא ניצנים של גילויי מחאה לצד קונפורמיות, שבאים לידי ביטוי בתחום התרבותי. חלק מבני נוער ראו עצמם שייכים לתרבות הישראלית הדומיננטית שעדיין הניפה את דגל הציונות החלוצית, אך רבים אחרים תמכו חלקית או אף הסתייגו מהפרויקט הציוני. יותר ויותר הם פיתחו זהות אינדיבידואלית, החלו לצרוך תרבות ומוצרים מערביים, עסקו בסתר ובגלוי בפעילות מינית, צרכו ספרות ארוטית ופורנוגרפית, היו מעורבים באלימות שכונתית, ומקצתם היו מעורבים בפעילות עבריינית. הגישה החיובית לביטלס שניכרה אצל חלקם היוותה, בין היתר, הוכחה להסתייגותם מהיבטים מסוימים בפרויקט הציוני.

בבוקרו של יום שני, 5 ביוני 1967, כשהחלה מלחמת ששת הימים, פרסם עיתון הארץ מכתב מנערה המתגוררת ברמת חן, שהתלוננה על "עודף השמעות ברדיו של להקת החיפושיות במקום שירי מלחמת השחרור שיכולים להשתלב במורל הגבוה שמפגין העם… בכך נקשר עם רוח הגבורה שפעמה בנו אז עם־זו של היום".[2] המכתב והציטטה בראש המאמר מציגים השקפה, רחשי לב ומגמה אחת מיני רבות שניתן למוצאן בכתיבתם של נערות ונערים רבים בין השנים 1964 ל־1967 בכל הנוגע לביטלס ולאופן התקבלותם בישראל הצעירה. ציטוטים אלו יכולים להעיד חלקית על מידת הפתיחות של הנוער הישראלי לתרבות המערב, כמו גם על יחסם לתהליכי המודרניזציה שחוותה ישראל באותם ימים (היילברונר, 2021). דרך יחסם לביטלס מבקש מאמר זה לעמוד על הלכי הרוח של בני נוער ובנות נוער ישראלים בשנים הללו, שנים שחלו בהן שינויים אף בתרבות הצעירים העירונית הישראלית.[3]

המאמר יעסוק בשנים שבין 1964 (השנה שבה לראשונה פורסמה התייחסות ללהקה, מעל דפי העיתון מעריב לנוער [נספח 1]) לשנת 1967. במוקד המאמר בני נוער עד גיל 18 ויחסם לביטלס כפי שהוא בא לידי ביטוי בכתיבתם במגוון רחב של עיתוני נוער ובמספר מכתבים לרשות השידור. בהיסטוריה של החברה והתרבות הישראליים, ובפרט של תרבות הצעירים, שנת 1967, וביתר שׂאת השנים שלאחריה, הן קו שבר המסומן על־ידי מלחמת ששת הימים והשלכותיה ארוכות הטווח על החיים בישראל (היילברונר, 2014). לפני 1967 הושמעו שירי הביטלס רבות בתחנת הגל הקל של קול ישראל ורשות השידור (אין נתוני השמעה לגבי השמעתם בגלי צה"ל).[4] אפשר היה להשיג את תקליטיהם באופן סדיר, אם כי באיחור ניכר מיום צאתם לשוק בבריטניה,[5] והייתה היכרות די נרחבת עם השירים ועם סרטי הלהקה. האיסור על הופעתם בישראל, כפי שנראה בהמשך, עלה בקנה אחד עם ציפיותיהם של בני נוער מסוימים, אך סתר במידת מה את הפופולריות של מוזיקת הביטלס בקרב אחרים.[6] ניתן להניח כי לולא הייתה הלהקה מפסיקה להופיע בשנת 1966 והייתה מוזמנת לישראל, בקשתה הייתה נענית בחיוב בעקבות שינוי השיח סביבה, שמשנת 1966 לא ראה בה רק להקת פופ ורוק פופולרית, אלא הכיר בחבריה כאמנים-יוצרים החשובים ביותר במוזיקה הפופולרית המערבית. עם זאת, כפי שנראה בהמשך, בני הנוער כלל לא היו מודעים לשינוי האיכותי שחל ברפרטואר הלהקה, ואף בשנים 1966 ו־1967 המשיכו מרבית תגובותיהם להתמקד בהיבטים חיצוניים הנוגעים להופעת הביטלס ולדימוי הלהקה וחבריה.

The Beatles, as Perceived by Urban Israeli Teenagers during the 1960s \ Oded Heilbronner

This article describes the attitudes of urban Israeli teenagers during the mid-1960s, when youth culture was undergoing change. I will examine those changes through the lens of the teens’ attitudes towards the Beatles. In order to analyze their transformation in perspective, I will use the cultural theory of Raymond Williams, the British cultural theorist, and his "residual culture," "dominant culture," and "emergent culture" definitions, as well as numerous essays written by teenagers, published in teen magazines.

As I will show, Israeli teen society fostered budding protest movements, even as conformity was expressed in the cultural sphere. Some of the youth saw themselves as belonging to hegemonic Israeli culture that continued to wave the pioneering Zionist flag. Many others, however, only partially supported, or even disapproved of the Zionist project. They established their individuality, began to consume Western culture and products, secretly or openly engaged in sexual activity, consumed erotic and pornographic literature, and became involved in neighborhood violence, and in some cases, in criminal activity. Their admiration of the Beatles, together with other manifestations, provides proof of their ambivalence towards certain parts of the Zionist project.