גיליון 5 I פברואר 2024 I קובץ בנושא המחאה נגד הרפורמה המשפטית

כיצד קורה שבנימין נתניהו נהנה מתמיכה כל כך גורפת דווקא בקרב אלו הרחוקים ממנו ומאורח חייו הראוותני? מדוע דווקא אלו שנאבקים על לחמם מוכנים להסכין עם מנעמי השלטון שהוא תובע לעצמו, ועושים זאת באהבה ובמסירות? במאמר זה נדון בשאלות אלו מנקודת מבט פסיכואנליטית. נראה כי התשובה נעוצה לא בחשבונות היסטוריים של חלק ממצביעיו עם מפא"י ולא באנגלית המשובחת שבפיו, אלא בהתעניינותו הגוברת בו עצמו, שמפצה על קשיי היום־יום של בוחריו, שמחליפים בו את אידיאל האני שלהם וכך הופכים להמון. לכך מצטרפת הנטייה של כל יצור חי להיטמע בסביבה גדולה ממנו, מעין דחף מוות הפועל בטבע.

ומדוע יסכים אדם לסגוד למנהיג באופן שימסמס את ייחודיותו? התשובה באהבה הנרקיסיסטית. הנרקיסיסט מעורר אהבה בשל כמות האנרגיה הנפשית המושקעת ב"אני" שלו, וכך גם המנהיג. אין דבר עוצמתי בחיי אדם, מסביר לאקאן כשהוא מתייחס למשיכה כלפי הנאציזם, מהנטייה להקריב לאל האפל של סיפוק דחף. מי שנמצאים היום בשלטון מציעים תערובת מפתה עד כלות היכולת להתנגד, של נרקיסיזם והזמנה להקרבה למען אידיאולוגיה שהאמת שלה היא סיפוק הדחף במובן הכי פראי וללא כל גבולות.

לאורך המאמר נעמוד על הקשר שבין סגידה למנהיג לבין נרקיסיזם, נעמוד על הסיבות לו, ונַראה את השלכותיו על תחומים מרכזיים בחברה בישראל: הצבא, החינוך והדת. נסביר מדוע המחאה אינה שבויה בדינמיקה נרקיסיסטית דומה, ונעמוד על דרכי הפעולה שעומדות בפני הַתרבות בהתמודדות עם קסמו האפל של הנרקיסיזם.

Netanyahu’s image \ Shirley Zisser and Efrat Biberman

How can we explain the fact that Benjamin Netanyahu enjoys such overwhelming support from those who lead lives far-removed from his ostentatious lifestyle? Why is it that voters who struggle for their daily living are prepared to accommodate, with love and devotion, the comforts of leadership that the prime minister demands for himself? This article explores these questions from a psychoanalytical perspective. It would seem that the answer lies, not in the historical feuds of the 1950s, and not in Netanyahu’s English fluency. Instead, his increasing self-preoccupation compensates for the daily hardships of his voters, who put him in the place of their ego ideal, thus becoming a mass. Another factor is the need of living creatures to be part of something larger than themselves; a kind of "death drive" operating in nature. Why, however, would anyone revere a leader to the extent that one’s own individuality disappears? The answer lies in narcissistic love. The narcissist arouses love because of the quantity of libidinal energy invested in his own ego. Such is the case with a leader. Referring to the lure of Nazism, Lacan explains that there is nothing more powerful in human nature than the tendency to sacrifice to a dark god manifesting the satisfaction of the drive. Those in positions of power in Israel today offer an irresistibly seductive mixture of narcissism, combined with a call to sacrifice for an ideology whose truth is the satisfaction of the drive in the wildest sense, and without limits. In this article, we will sketch the links between narcissism and leader worship – specify the roots of this adulation –  and follow its consequences in major spheres of Israeli life, including the army, education, and religion. We will also show why the protests in Israel do not reflect a narcissistic dynamic, and we will explain the modes of operation available to civilization for coping with the "dark magic" of narcissism.

בדמוקרטיה הישראלית הוכרה זכות לשביתה כלכלית הקשורה ליחסי עבודה ושכר, ואילו שביתה פוליטית, אשר מכוונת נגד מדיניות ונגד המדינה בכובעה כריבון, נתפסה מסורתית כשביתה אסורה. גם השבתה הֶתקפית מצד תאגידים ומעסיקים נתפסה לאורך השנים כבלתי־לגיטימית.

הגושפנקה שניתנה לשביתות פוליטיות במסגרת המחאה של 2023, חרף היותן מחוץ למגרש של יחסי העבודה, נבעה בין השאר מהתגבשות קהילה אפיסטמית המורכבת מאליטות פרופסיונליות־ליברליות, הכוללת אנשי אקדמיה ומדע, כלכלנים ורופאים, אשר תמכה בנקיטת שביתות ככלי למאבק ציבורי. קהילה אפיסטמית זו פעלה לצד קבוצות אליטה נוספות, ובהן אליטה כלכלית של מעסיקים, תאגידים ובעלי הון שתמכו בקיומן של שביתות פוליטיות וראו בהן מהלך לגיטימי. חלק מן הלגיטימיות של השביתות הפוליטיות נבע אף מכך שהיו מלוות בהשבתות פוליטיות, שגם הן תולדה של יוזמה מצד אליטות שונות.

גישת משאבי הכוח יכולה להסביר את התופעה של עליית השימוש בשביתות פוליטיות במסגרת המחאה. הגישה מתארת גידול בהפעלתם של אמצעים ארגוניים חרף ירידה תלולה בהיקף ההתארגנות, ירידת כוחן של מפלגות הפועלים ודחיקת ארגוני עובדים מהזירה הפוליטית. הגישה גורסת כי כיום יכולים ארגוני עובדים להיות פעילים מאוד בשביתות, אך בניגוד לעבר, הדבר מתבטא סביב סוגיות ציבוריות וחברתיות רחבות. לפי גישה זו, גורמים שונים מביאים לבניית יכולתם של ארגונים לפעול, ובהם רשתות קשרים עם גורמים אחרים. בהקשר זה יציג המאמר גישה חדשה – גישת משאבי הכוח התאגידית, שלפיה דחיקת ארגוני עובדים מהזירה הפוליטית בשל עליית כוחות ניאו־ליברליים מחזקת את יכולתם של התאגידים לפעול במסגרת השבתות פוליטיות, ומאפשרת לגיטימיזציה לשביתות פוליטיות שנלוות להשבתות. זאת בין השאר על רקע רשתות קשרים שנוצרות בין ארגוני עובדים לתאגידים, לקהילה אפיסטמית ולאליטות.

Political strikes and political lockouts: Can they co-exist? \ Lilach Litor

In Israeli democracy, the right to strike over labor relations and wages is legally recognized, while political strikes directed against the  policies and sovereignty of the State have traditionally been deemed illegitimate. Moreover, offensive lockouts by corporations and employers have also been perceived as illegitimate.

Even though they were outside the realm of labor relations, a  green light was given to political strikes during the 2023 protests,  driven, in part, by the formation of an epistemic community. This group of professional-liberal elites, including academics and scientists, economists, and doctors, were supportive of political strikes. They operated alongside other elite groups, and a mainly economic elite of employers, corporations, and capitalists who support the existence of political strikes and consider them a legitimate course of action. Political strikes also gained legitimacy since they were accompanied by political lockouts initiated  by various elites.

The power resources theory may explain the phenomenon of the increased use of political strikes as part of the 2023 protests. The approach describes an increase in labor collective measures despite a decline in union density, a reduction in the power of the labor parties, and the pushing of labor organizations outside the political arena. The approach holds that workers’ organizations may be very active in strikes today, but unlike in the past, this is manifested around broad public and social issues. The approach claims that various factors, including networks of relationships with other groups, lead to the increasing ability  of labor organizations to act. In this context, the article will present a new corporate power resources approach. Due to the rise of neoliberal forces, the exclusion of labor organizations from the political arena strengthens the ability of corporations to act within the framework of political lockouts.  In return, this allows for the legitimization of political strikes that accompany lockouts. Among other things, this takes place against the background of networks of connections that are created between trade unions and corporations, epistemic communities, and elites. Moreover, the legitimacy of the strikes that took place as part of the 2023 protests can be also explained based on the concept of civil disobedience that justifies taking radical measures to oppose the abuse of power by the government.

השוואת המצב בישראל לפולין ולהונגריה הפכה לאחד המרכיבים הבולטים בשיח של המחאה נגד הרפורמה המשפטית. שיח השוואתי זה נעשה נפוץ ופרדיגמטי במסגרת המחאה; כך למשל, הסיסמה "יריב לוין, כאן זה לא פולין", הפכה לסלוגן מוביל. בחברה הידועה בנטייתה להניח כי היא ייחודית, מה מסביר את המקום הרחב שתפסו אנלוגיות למדינות אחרות בשיח המחאה? אילו פונקציות ממלאות האנלוגיות הללו בדמיון הפוליטי? לטענתנו, ניתוח בחירת מושאי ההשוואה ואופניה מאפשר הבנה של תפיסת המצב בקרב מובילי המחאה, כמו גם של המאוויים, החרדות, ונקודות העיוורון שמאחוריה. בכך תורם ניתוח ההשוואה להסבר המחאה בישראל של 2023, מהתופעות החברתיות־פוליטיות החשובות של דורנו. המאמר מתבסס על הגישה המחקרית המתמקדת ב"פוליטיקה של השוואות", שלפיה השאלה "מי משווה, את מה ולמה" יכולה להוות מפתח יעיל לזיהוי ולהבנה של הלכי רוח חברתיים, תרבותיים ופוליטיים. באמצעות ההשוואה הסימבולית לפולין ולהונגריה, מצאנו שהמוחים מזהים את המגמות האנטי־דמוקרטיות כאיום חדש וחיצוני, שמתרחש בהשראת מדינות זרות, וכך מתאפשרת התעלמות מהתפתחויות עומק ארוכות שנים בישראל עצמה. לטענתנו, המקום המרכזי שנתן שיח המחאה להשוואה לפולין ולהונגריה מהווה הסטת מבט המכחישה את ליקויי המשטר הישראלי ומצמצמת את דרישות המחאה לחזרה ל"עידן זהב" מוקדם, תוך התעלמות מכך שעבור לא־יהודים החיים תחתיו, משטר זה לא היה דמוקרטי מעולם. ניתוח הבחירה להתבונן במראה מסוימת ולא אחרת הוא, אם כן, דרך יעילה ללמוד על זהות המתבוננים, מה מניע אותם וממה הם בוחרים להתעלם.

“This is not Poland”: The politics of comparison and self-presentation in the protest discourse \ Ron Dudai and Yifat Gutman

Comparing Israel to Poland and Hungary has become one of the prevalent aspects of the protest discourse against the 2023 legal reform. This discourse of comparisons became paradigmatic and was disseminated widely during the protests. For example, the phrase “Yariv Levin, this is not Poland” became a leading slogan. In a society known for its tendency to think of itself as unique, what can account for the central place given to analogies with other countries in the protest discourse? What functions do these comparisons fulfill in the political imagination? We argue that an analysis of the comparisons that were made enables us to better understand how protest leaders defined the situation, as well as the visions, anxieties, and blind spots behind the protests. In doing so, this analysis helps us understand the 2023 Israeli protests, one of the most significant sociopolitical phenomena of our generation. The article is based on the “politics of comparisons” approach, according to which the question “who compares, to what, and why?” is a key to identifying and understanding social, cultural and political currents. Through their symbolic comparison of Israel to Poland and Hungary, we found that Israeli protesters identified the antidemocratic trends as a new, external threat inspired by foreign countries; a position which disregards deep-rooted historical developments in Israel itself. We argue that the central place given to comparisons with Poland and Hungary was a form of denial and turned a blind eye to the shortcomings of the Israeli regime, which narrowed down the protestors’ claims to a return to an earlier “golden age.” At the same time, the fact that life has never been truly democratic for non-Jews under this regime was ignored. Analyzing the choice to focus on one specific mirror rather than another is therefore an effective way to learn about the identity of the protestors; what motivates them and what they choose not to see.

בעשור האחרון התרחב היקף פעילות התנועה הרפורמית בישראל משמעותית, ובד בבד גם מאבקה הציבורי לקידום חופש דת וזכויות אדם. חרף המאמץ התנועתי הזהיר והמתמשך לשמור על עמדה א־פוליטית, בפברואר 2023 נקטעה מדיניות זו נוכח ההחלטה להשתתף בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית באמצעות ביצוע טקסי הבדלה מדי מוצאי השבת במוקדי המחאה השונים ברחבי הארץ.

מאמר זה, המבוסס על תצפיות משתתפות, ראיונות, שאלונים מקוונים וניתוח טקסטים, מציע ניתוח של השינויים הביצועיים והטקסטואליים שהוטמעו בהבדלות, ובוחן כיצד המשתתפים והמשתתפות, הרבנים והרבות, מפרשים את מעשיהם. לטענתי, בהבדלה נוצקות משמעויות חברתיות מגוונות, כך שהמחאה זוכה לתיקוף פוליטי ולאשרור בכסות המסורת היהודית. כמו כן, עשייה ריטואלית זו ממקמת את הקהילה הרפורמית הן כשחקנית פוליטית המבקשת לסמן את עשייתה החברתית במרחב הציבורי, הן כסוכנות דתית המדגימה, הלכה למעשה, כי מקומם של השיח והריטואל היהודיים אינו שמור באופן בלעדי למחנה הפוליטי הנגדי, התומך ברפורמה ומיוצג בידי הציבור והמפלגות האורתודוקסיים.

"In the name of Judaism, we will defend democracy": An ethnography of Reform havdalah ceremony protests in Israel \ Elazar Ben-Lulu

Over the past decade, the scope of the Reform Jewish Movement's activities in Israel has markedly increased. Simultaneously, there has been heightened public engagement in advocating for religious freedom and human rights. Despite the movement's diligent and persistent efforts to uphold an apolitical stance, in February 2023, this policy was temporarily disrupted. The formal decision was made to participate in demonstrations against the judicial overhaul by conducting Havdalah ceremonies every Saturday evening at various protest centers across the country.

This article, grounded in participant observations, interviews, online questionnaires, and text analysis, provides an ethnographic study of the performative and textual changes incorporated into the public Havdalah ceremonies. It explores how participants, including congregants and rabbis, interpret their actions. I argue that the Havdalah ceremony carries diverse political and social meanings that both legitimize and endorse protest within the framework of Jewish tradition. Moreover, this ritualistic activity positions the Reform community as a political agent aiming to assert its social impact in the public sphere, and as a religious entity.  Thus, its leaders and practitioners demonstrate that the realm of Jewish discourse and ritual is not exclusively reserved for the public and Orthodox parties of the opposing political camp who support judicial reform.

מאמר זה בודק כיצד מיוצגים אירועי מחאת 2023 בעיתונות הצרפתית המקומית, המסווגת כ"תקשורת אתנית". העלייה מצרפת, השלישית בגודלה אחרי העלייה מברית המועצות ומארצות הברית, הביאה קהל רחב הזקוק לעיתונות בשפתו ובלשונו, ומתווכת בינו לבין המציאות הנרקמת במדינתו החדשה. המאמר בוחן את נקודות הממשק שבין משבר ההגירה שחווים העולים מצרפת מאז שנות ה־2000 לבין משבר הזהות הנוכחי של החברה הישראלית, כפי שזו מצטיירת בדפי העיתונות הכתובה בצרפתית. מניתוח מאמרי דעה ודיווחים על אקטואליה, הקשורים במישרין או בעקיפין למחאת 2023, ניתן לראות כי נקודת המפגש בין שני המשברים חושפת את הזהות ההיברידית של העולים, המשלבת בין רכיבים יהודיים, צרפתיים וישראליים. ניתוח הדוגמאות מלמד כיצד הפרשנויות והתגובות למחאה משתמשות בנרטיבים מדומיינים לאומיים שונים, ולעיתים אף מערבבות ביניהם. כך, ניכר כי המדומיין הלאומי הצרפתי־יהודי ממשיך להיות נוכח בקרב אוכלוסיית המהגרים, ומבצבץ ללא הרף בניסיון לפרש את המציאות הנוכחית. מדומיין זה מייצר שיבושים והפרעות בניסיון לקרוא את המפה הפוליטית הישראלית. בדומה לכך, הנוסטלגיה ל"ארץ ישראל", המתקיימת – לפי תפיסה מדומיינת זאת – ברצף היסטורי מאז ימי התנ"ך ועד ימינו אנו, ו"המדומיין" של מדינת ישראל כמרחב בטוח ליהודי בדתו ובלאומו, מקשים לעיתים (במקום לתווך ולהקל) על הכרת המגוון התרבותי והפוליטי בישראל, על שלל אוכלוסיותיו ועמדותיהן.

Immigration, imaginaries, crisis: The 2023 protests viewed through the French-language press in Israel \ Maya Michaeli and Galia Yanoshevsky

The aliyah from France has resulted in a large readership that needs to be informed of local news in their own language. This article examines how the 2023 Israeli protests against the judicial overhaul were reflected in the local French-language press. It explores junctions between the immigration crisis experienced by French new immigrants since the 2000s and the current identity crisis in Israeli society, as depicted in the pages of the Israeli French-language press. An analysis of op-eds and articles on current affairs related to the protests demonstrates how – at the crossroads of the two crises – a hybrid identity is identified combining Jewish, French, and Israeli imaginaries. Examples show how the interpretations and responses to the protest make use of the various imagined national narratives, sometimes even using one to explain the other. Thus, the French national imaginary continues to be activated when immigrants seek to interpret the current events in their new homeland. This contact between imaginaries can prove to be disruptive while trying to make sense of the Israeli political map. Similarly, the nostalgia for the imaginaries of the "Land of Israel," that draw a line from ancient times to the present day, as well as those of the State of Israel as a refuge for the Jewish people and a safe haven for Jewish culture, sometimes obstruct "cultural translation" and block the ability to recognize Otherness or a variety of existing positions and opinions in Israeli society.

החברה החרדית, ובעיקר הנשים בה, התאפיינו באופן מסורתי בשיעורי הצבעה גבוהים, אך באוריינות ומעורבות פוליטיות נמוכות. המאמר הנוכחי מציג את התפתחות אוריינותן הפוליטית של נשים חרדיות מן הזרם המרכזי סביב השינוי המשטרי והמחאה הסובבת אותו. ממצאי המחקר מגלים שאף כי על פני השטח נשים חרדיות ממשיכות להרחיק עצמן מאוריינות פוליטית, הפחד המלווה אותן לנוכח המשבר המשטרי מהווה תמריץ לפיתוח אוריינות פוליטית נרחבת, ובמידה פחותה – גם פעילות פוליטית, בעיקר סביב חקיקה בעניין תהליכי ההסמכה במקצועות הטיפול. המאמר תורם להבנת השפעתם של המשבר והמחאה על החברה החרדית ועל שילובה בחברה הישראלית בתקופת הניסיון לשינוי משטרי והמחאה נגדו, ולהבנה מקיפה יותר של הקשר בין דת, מגדר ואוריינות פוליטית.

The rising political literacy of Haredi women in Israel in the wake of the regime crisis of 2023 \ Tehila Gado, Sari Vardi, Yehudit Miletzky and Michal Frenkel

Traditionally, Israel's Haredi population – particularly the women – were known for high voting rates but low political literacy and engagement. The current article discusses the development of political literacy among mainstream Haredi women in response to the regime crisis of 2023 and the political unrest surrounding it. We show that, despite their outward resistance to political involvement, the fear that has accompanied the political crisis has been an incentive for the growth of political literacy and, to a lesser extent, political activism. This has been most evident around proposed changes in the certification processes for healthcare professions. The article contributes to the understanding of the impact of the crisis and the protests on the Haredi population and its integration into Israeli society, and the relationship between religion, gender, and political literacy.

מאמר זה הוא הצעה פרוגרמטית, שנכתבה בהשראת מרקס, גראמשי ובורדייה, לניתוח מעמדי של החברה הישראלית. נטען כי מתחילת התקופה הניאו־ליברלית התגבשו שני גושים מעמדיים: האחד – מעמד שליט, הכולל בעלי הון עולמי ומקומי וכן מעמד משרת, שהוא שכבה גבוהה של אנשי מקצוע ומנהלים המשרתת את ההון; והאחר – מעמדות עממיים מגוונים, בהם מעמד בינוני עממי, מעמד פועלים מקצועי ומעמד פועלים שולי.

המעמד המשרת החדש צמח במקום המעמד הבינוני המבוסס שנשען על חוזה עם המדינה. בחלקו הוא נמצא בחוזה גלוי עם ההון, וממלא תפקידי ניהוג בשדה הכלכלי. בחלקו האחר הוא משרת את האינטרסים של ההון מתוך עמדות בכירות בשירות המדינה או בתרבות (תקשורת, אקדמיה) – אלה מקיימים חוזה שירות, סמוי בעיקרו, עם ההון. המעמד המשרת החדש מכונן יחסי כפיפות עם המעמדות העממיים, תוך הפעלת כוחו של ההון, הקובע גורלות וגבולות מציאות. אף שיחסי הכפיפות בעלי עוצמה, הם אינם שוללים לחלוטין מהכפופים שליטה וביטוי. בראש המעמדות העממיים ניצב המעמד הבינוני העממי, אך הוא שרוי ב"ריבוד מרובה" – אתנו־לאומי, מקצועי, מִגדרי – ובתחרות עזה על נכסים (הון כלכלי, חברתי ותרבותי). אשכנזים, מזרחים, ערבים ואחרים מפוזרים באופן שונה על פני מעמדות אלה, וממשיכים להיבדל זה מזה. בידול זה יכול להתקיים באופן חבוי באמצעות כינון "עצמי" ו"קומונסנס" קהילתי נפרד. האינדיבידואציה – אשר שמה דגש על הפרט היזָּמי – חודרת לכל רובד. בניגוד לצפוי, היא אינה מפוררת את המעמדות, אלא מעצימה אותם בדרכה הייחודית.

Class in Contemporary Israeli Society: Guidelines for Future Research \ Rami Adut, Dani Filc, Sara Helman

This programmatic paper, inspired by Marx, Gramsci and Bourdieu, presents a class analysis of Israeli society. We suggest that, since the rise of neoliberalism, two major class blocs have emerged in Israel. These are comprised of a ruling class, composed of rising global and local capitalists plus service professionals, and the popular classes. The latter group are characterized by their heterogeneity, within which we can distinguish a popular middle class, a skilled working class, and a marginal class.

The new “service class," characterized by its contract with capital, has replaced the upper-middle class that had served the State. Part of this class holds direct contract with capital owners, playing a steering role in economic fields. Others serve capital ends while being employed in senior positions in public service or cultural realms (media, academia), and maintain a tacit contract with capital. The "new service class" forms relations of subordination with the popular classes, exercising capital's determining power over them. Yet, these relations do not completely deprive the subordinated of their voice and agency.

The popular middle classes are characterized by "multiple stratification" on an ethno-national, professional, or gender basis; and in fierce competition for assets (economic, social, and cultural capital). Ashkenazis, Mizrahis, Arabs, and others are distributed unevenly along the popular classes. These ethnic distinctions might exist covertly through a distinct "self" and communal "common sense". Moreover, individuation plays a significant role in processes of class consolidation, paradoxically strengthening them.

מחקר אתנוגרפי זה עוקב אחר דרכי עיצובם של טקסי "קבלת שבת" בקהילה חילונית יהודית בישראל בעשור האחרון. בהתבסס על עבודת השדה אנו טוענים שטקסי המעבר לשבָּת בקהילה זו מעצבים זמן נבדל, שמגלם רליגיוזיות וערכים ליברליים בשלושה ממדים – אישי, קהילתי ותיאולוגי. בממד האישי, בני הקהילה משתמשים במדיטציה ככלי לשינוי. בממד הקהילתי, הם מעצבים מחדש טקסים שונים, בהם ברכת רפואה לחולים. ברכה זו מבטאת עבורם הכרה בסבל אחרים בקהילה. בממד התיאולוגי, לאורך השנים הם מבררים מהי דמותו ומשמעותו של אלוהים בעבורם, ומותחים ביקורת על דמות האל במובנהּ האורתודוקסי. כנגד חולין וטהרנות חילונית מחד גיסא ואורתודוקסיה דתית מאידך גיסא, המעבר מיום שישי לשבת הופך בקהילה זו לזמן לימינלי, פוסט־חילוני, שלתוכו יוצקים משמעות חילונית פעילה. קבלת שבת זו מהווה נייר לקמוס להבנת עיצובה של חילוניות בישראל בראשית המאה ה־21. בהקשר תיאורטי רחב יותר, ניתוח פרגמטי של פוסט־חילוניות מקומית מציע להמשיך ולפתח את ביקורת תזת החילון הסוציולוגית בעזרת הצבעה על תהליכי שינוי ועיצוב של ממדים ספציפיים, דוגמת זמן, בקהילה חילונית מקומית.

Post-secular time: Forming Kabbalat Shabbat rituals in an emerging Jewish Israeli community \ Yehonatan Hershberg and Yehuda C. Goodman

This ethnographic study follows the emergence of Kabbalat Shabbat rituals over the last decade in a secular Jewish community in Israel. Drawing on the fieldwork, we argue that this community’s celebration of the transition to Shabbat forms a distinct time that embodies religiosity and liberal values ​​in three dimensions – personal, communal, and theological. First, community members use meditation as a tool for personal change. Second, they redesign various rituals, including a blessing for the sick, thus expressing solidarity with members’ suffering. Third, over the years, they have sorted out the images and meanings of God to suit their own values, and criticize the image of God in its Orthodox sense. Against secular purism on the one hand and religious orthodoxy on the other, this community imbues the transition from Friday to Shabbat with secular meanings inserted into a post-secular time. Their Kabbalat Shabbat is a litmus test for understanding the formation of secularism in Israel at the beginning of the twenty-first century. In a broader theoretical context, a pragmatic analysis of post-secularism suggests further developing the critique of the sociological secularization thesis by pointing out processes of change and the formation of specific dimensions, such as time, in a local secular community.

מאמר זה מתאר ומנתח יוזמה תיירותית של מדריכי טיולים פלסטינים מחברון, שהקימו ערוץ יוטיוב הנושא את השם "ילא מענא ע-פלסטין (يلا معانا ع فلسطين) בתרגום חופשי "בואו אתנו לפלסטין"), המציע סיורים רגליים מצולמים בשפה הערבית בחברון/אלח'ליל ובכל רחבי הגדה המערבית. הערוץ הוקם בתקופת הסגרים של מגפת הקורונה.

במוקד המאמר סיור שנערך וצולם בשכונת אלקזזאזין שבעיר העתיקה של חברון/אלח'ליל.[1] הפעילות התיירותית של מארגני הסיור נבחנת לאור מושג "המבט התיירותי" (Tourist Gaze), שטבע הסוציולוג ג'ון אורי (Urry). המושג מתאר את החוויה התיירותית כהבניה חברתית המבוססת בעיקרה על חוש הראייה ועל משטרי מבט, וכן לאור הפילוסופיה המרחבית של הפילוסוף מישל דה סרטו, הבוחנת את הזיקות בין אופני הידיעה והמרחב. במהלך הדיון אבקש להצביע על שורת המתחים המכוננים את המבט התיירותי הכפול בשכונת אלקזזאזין ואת המערכת הסמיוטית שהוא מזמן לצופים/תיירים. העיון בסיור מלמד על השפעת הסגרגציה הנאכפת על תושבי העיר העתיקה בשל הכיבוש הישראלי ועל זו הנובעת מִסיבות חברתיות ומעמדיות, על תוכני הסיורים של מדריכי "ילא מענא ע-פלסטין".

[1]   אני כותבת את שמה הערבי והעברי של העיר הפלסטינית מתוך רצון להתייחס בו־זמנית לזיקות המסורתיות וההיסטוריות של יהודים אל חברון.

Representing the “lost steps”: Online tours by Palestinian tour guides in the Old City of Hebron/Al Khalil \ Ronit Hemyan

This article analyzes and describes the touristic initiatives of Palestinian tour guides from Hebron/Al-Khalil, who established a YouTube channel called Yalla Ma'ana e [Ala] Palestine (يلا معانا ع فلسطين). The channel, initiated during the COVID 19 closures, offers guided walking tours in Arabic that are filmed with a cellphone camera in Hebron/Al-Khalil and throughout the West Bank. The focus of this article is a particular tour conducted and photographed in the Alqazazin neighborhood in the Old City of Hebron/Al Khalil. The touristic performance of the tour guides has been analyzed by combining two conceptual frameworks. The first is based on the spatial philosophy of Michel de Certeau, which examines the relationship between modes of knowledge and space. The second applies the concept of the sociologist John Urry’s “tourist gaze (which describes the tourist experience as a social construction based mainly on the sense of sight), and gaze regimes. During the discussion, I highlight the line of tensions that constructs the double gazes in the Alqazazin neighborhood. The article shows how the narrative produced during the tour is affected by the segregation enforced by the Israeli occupation and the social alienation – an added circle of segregation – that the residents of Al-Khalil feel towards the residents of the Old City.

מאמר זה מבקש לחקור את שיח זכויות הלהט"ב בקולנוע ובווידיאו ישראליים. חלק מהסרטים הישראליים, דוגמת הבועה ובננות, מקדמים שיח הומונורמטיבי והומולאומי של זכויות להט"ב, המונחה על־ידי נרטיב פרוגרסיבי הנע ממסורתיות למודרניות, מבושה לגאווה, מהומופוביה ומן הסודיות של הארון לשחרור ולזהות מינית הומואית המבוססת על ערכים וקריטריונים מערביים. בניגוד לכך, סרטוני הווידיאו של ליין המסיבות ההומואי המזרחי "אריסה" מותחים ביקורת על הנחות היסוד של פוליטיקת הזהות המינית המערבית, ההומונורמטיבית והומולאומית של הקהילה הלהט"בית בישראל. הם משתמשים בפרקטיקות של אי־הזדהות ושל פרפורמטיביות קווירית במסגרת התרבות הישראלית הדומיננטית, ובה בעת חותרים תחת הנורמות החברתיות שמְּמַשטרות זהויות לנורמטיביות לאומית, מינית, מגדרית ואתנית. סרטוני וידיאו אלה מציגים משא ומתן מורכב עם האידיאולוגיה הרשמית, ומציעים דרכים קוויריות מזרחיות חדשות של קיום בעולם, שאינן מבוססת על זהות לאומית או מינית משותפת.

Homonationalism, disidentification, and queer performativity: The Arisa Mizrahi party line videos / Raz Yosef

This article explores the homonormative and homonational politics and the discourse of LGBT rights in contemporary Israeli film and video. Some Israeli films, such as The Bubble and Cupcakes promote homonormative and homonational discourse. This has been guided by a progressive trajectory from traditional societies to modernity, from shame to pride, from homophobia and the secrecy of the closet to gay sexual liberation and identity that follows Western standards. In contrast, the Arisa Mizrahi party line videos critique the underlying premises of the homonormative and homonational sexual identity politics of the LGBT community in Israel. They use queer performative practices of disidentification within mainstream culture, while simultaneously subverting the social norms that regulate identities into national, sexual, ethnic, and gendered normativity. These videos present a complex negotiation of dominant ideology, creating new Mizrahi queer ways of being in the world that are not based on a shared national or sexual identity.

מיתוס המצור (מיתוס מצדה) הוא אחד המיתוסים המרכזיים שקנו אחיזה בתרבות הישראלית. דניאל בר־טל מגדיר את המצור כמצב מנטלי המאגד את (היהודים) הישראלים על יסוד ההנחה שהם מצויים לבדם בעולם עוין, ונתונים תחת איום תמידי (בר־טל, 1984). מיתוס המצור השתרש גם בקולנוע, כפי שהראה ניצן בן־שאול (בן־שאול, 1989), והוא בא לידי ביטוי בסרטים אפוקליפטיים, שכמו משחזרים את הנרטיב של מצדה ומבטאים את החרדה מפני חורבן עתידי: "הדרך לעין חרוד" (ערן, 1990), "החיים על פי אגפא" (דיין, 1992) ו"אגדת חורבן" (דר, 2021).

על רקע הדיסטופיות הללו בולטת בייחודה סדרת האנימציה הטלוויזיונית "סוף הדרך" (ברגר וששון, 2019), שניתן לראותה בה דיסטופיה אנומלית. הסדרה, שיוצריה פונים במופגן לדור האינסטגרם והטיק־טוק, בנויה מפרקים קצרצרים בני חמש דקות. עלילתה מתארת את קורותיהם של כִּנרת וירדן, אח ואחות המשוטטים בישראל ביום שאחרי השואה הגרעינית, בחיפוש אחר אחיהם הצעיר. המסע בישראל הפוסט־אפוקליפטית מזמֵן לשניים מפגשים משעשעים ומסמרי שיער עם פָּרות רצחניות, חייזרים תבוניים, רובוטים ענקיים, מוטציות ומפלצות שכמו הגיחו מעולם הקולנוע והטלוויזיה.

אראה כי באמצעות השילוב בין היסטוריה אלטרנטיבית, עיצוב מרחב פנטסטי, ודיון בתמות אוניברסליות וגלובליות, חותרים יוצרי הסדרה תחת תפיסת המצור, ופורצים את גבולות המרחב הישראלי לכל עבר: חיילים נאצים משתלטים על משרדי הממשלה בעת שאזרחים ישראלים מנסים להסתנן לאריתריאה, יהודים וערבים חולקים מרחב משותף בעיר מודיעין, ובירושלים מתגלה ים שבקרקעיתו שוכנת ממלכה סודית. כך, באמצעות תרחישי בלהה, פחדים וחרדות, חוגגים יוצרי "סוף הדרך" את סוף העולם ומציירים את השואה הגרעינית כנקודת התחלה, הטומנת בחובה תקווה לפריצת המצור המנטלי שבו שבויים הישראלים, ואפשרות לחיבור עתידי של מדינת ישראל אל משפחת העמים ואל המרחב הגלובלי.

What a jolly apocalypse! \ Dor Yaccobi

Against the background of typical Israeli apocalyptic films such as Doomsday (Eran, 1990), Life According to Agfa (Dayan, 1992), and Legend of Destruction (Dar, 2021) – which reflect anxiety associated with Israeli siege mentality, the TV animation series Dead End (Berger, 2019) is refreshingly unique. The series comprises short, five-minute episodes targeting the Instagram and TikTok generation. Its plot follows the experiences of a brother and sister wandering around Israel on the day following a nuclear holocaust in search of their younger brother. The journey through post-apocalyptic Israel offers the two siblings amusing but also hair-raising encounters with murderous cows, sentient aliens, and huge robots.

I argue that, thanks to an exceptional combination of surreal space, absurd reality, and an elaborate intertextual network, Dead End challenges the Israeli siege mentality and transcends the boundaries of Israeli space in every direction: Nazi troops take over government offices, while Israeli citizens seek refuge in Eritrea; Jews and Arabs share a common space in the Jewish city of Modiin; an ocean is discovered in Jerusalem, complete with a secret kingdom buried in its depths. Unlike the abovementioned cinematic dystopias, the series presents a carnivalesque text that celebrates the end of the world. Oddly enough, it appears that the inconceivable nuclear disaster is not the end, but actually, a beginning offers hope for breaking the Israeli siege mentality and connecting the State of Israel to the global sphere.

נרטיב ציבורי רווח בשנים האחרונות טוען כי מעמדן של נשים נמצא במגמת שיפור מתמשכת, הודות לעלייה במודעות לאי־שוויון מגדרי, לפעולתם של ארגוני נשים ולחקיקות משפטיות עדכניות. כדי לבדוק טענה זאת אנחנו בוחנות במאמר זה ארבעה קונפליקטים בולטים שעימם מתמודדות נשים בישראל: פגיעות בגוף ובמיניות של נשים, השלכות הכלכלה הניאו־ליברלית על נשים מקבוצות מוחלשות, נשים במתח בין דת ומדינה; והמיקוח על מקומן של נשים בצבא. דרך בחינת קונפליקטים אלה נטען כי תהליכי ההתקדמות במעמדן של נשים אינם ליניאריים, אלא לעיתים קרובות גל של התקדמות מוביל להתנגדויות ואף לרגרסיה. ההתדרדרות במעמדן של נשים בולטת במיוחד כשאנו בוחנות את המציאות החברתית־פוליטית מהפרספקטיבה של נשים מקבוצות מוחלשות. אי־השוויון המבני הממוסד שעימו מתמודדות נשים בספֶרה הציבורית ובמרחב הביתי מוביל להמשׂגת המהפכה הפמיניסטית בישראל (ובעולם) כ"מהפכה מושהית". יתרה מכך, נדמה כי בישראל של 2023 מהפיכה זו אף הולכת ומתרחקת. השנים האחרונות בישראל מאופיינות בהתרחשויות פוליטיות, לאומיות וכלכליות קשות, אשר העמיקו את אי־השוויון המגדרי בישראל, ועיצבו באופן משמעותי, גם אם לא קוהרנטי, את המשטר המגדרי בחברה הישראלית, ונראה כי הן יספקו לנשים עוד סיבות רבות למאבק.

Constant conflicts, persistent struggles: Contemporary gender relations in Israel \ Tair Karazi-Presler and Orna Sasson-Levy

A prevailing public narrative in recent years argues that the status of women is continuously improving, thanks to an increase in awareness of gender inequality; efforts by women's organizations; and recent legal legislation. To examine this argument, we explored four prominent conflicts faced by women in Israel: assaults on women's bodies and sexuality; implications of the neoliberal economy for women in marginalized groups; women trapped in the tension between religion and state; and the negotiation of women's roles in the military. Using these conflicts as points of reference, we argue that progress in the status of women has not been linear – waves of progress often lead to backlash and even regression. The deterioration in the status of women is particularly noticeable when examining the socio-political reality from the perspective of women from discriminated groups in Israel. The institutionalized and persistent structural inequality that women face in the public sphere and the domestic space leads us to consider the feminist revolution in Israel (and in the world) a “stalled revolution.” The last few years in Israel have seen complex political, national, and economic events that have deepened gender inequality and significantly shaped, even if not coherently, the gender regime in Israeli society. It seems that women still have many more reasons to fight.