גיליון 7 I ינואר 2025

המחקר נערך במהלך מחאת 2023 בישראל, ובדק את הנוף הלשוני (Linguistic Landscape) במרחב הציבורי באמצעות בחינתם של 200 שלטי מחאה ביצירה עצמית, במהלך החודשים פברואר–אפריל. המחקר איכותני, בעל מרכיב כמותי בבדיקת השכיחויות. שלטי מחאה הם כלי תקשורתי רב־עוצמה בשירות אקטיביזם המסוגל להעביר מסרים מורכבים באופן תמציתי ובלתי־נשכח. שלטים ביצירה עצמית מרכיבים את המרחב החברתי-פוליטי הגלוי ומשקפים חזותית עמדות מחאה. מטרת המחקר הייתה לבחון את מאפייני השלטים באמצעות ניתוח סמיוטי תקשורתי חזותי. המחקר מתבסס על תחום הנוף הלשוני ותיאוריית הסמיוטיקה. הממצאים הראו שלוש תמות עיקריות; תכנים ממוקדי אדם, קבוצה או ציבור. ניתוח האמצעים הלשוניים חשף כי השלטים מעבירים מסרים באמצעות הומור, רגשות שליליים וביקורת. מרביתם הסתמכו על אזכורים (Reference) המצריכים ידע קודם לפרשנות. מסקנות המחקר הן שהשלטים מבטאים מעט מסרים קולקטיביים, ובעיקר עמדות אישיות אינדיבידואליות. ניתוח מאפייני השלטים מדגיש סולידריות בין משתתפי המחאה לצד קיום ידע קודם משותף. שלטים ביצירה עצמית אינם מייצגים את מגוון הקבוצות בחברה הישראלית, ונעדרות מהם, למשל, קבוצות מוחלשות. המחקר תורם להבנת מאפייני שלטי מחאה, המדגישים את הדינמיקה ואת האסטרטגיות שבהן מתארגנים מסרים חברתיים־פוליטיים, ושופך אור על יחסי הכוח הדומיננטיים בין קבוצות בחברה הישראלית, בנוף הלשוני של התארגנות מחאה במרחב הציבורי.

The sign has spoken! Handmade protest signs and the sociopolitical dynamics expressed in the linguistic landscape of demonstrations \ Lior Ayali and Keren Ketko Ayali

This qualitative study, with a prevalence component, examines the linguistic landscape and power relations in the public sphere during the 2023 demonstrations against the proposed legal reform in Israel. Our research analyzes 200 handmade protest signs that were created from February to April. Protest signs are a powerful communication tools for activism, since they can convey complex messages concisely and memorably, visually reflecting protest positions and serving as an integral component of the sociopolitical sphere. This study aims to examine the characteristics of protest signs through visual communication semiotic analysis, drawing from linguistic landscape and semiotic theories. Our findings revealed three main themes focused on individuals, groups, and the public. Linguistic analysis revealed that signs communicated messages through humor, negative emotions, and criticism, with most relying on references requiring prior knowledge for interpretation. The research found that the signs accentuated few collective messages and primarily expressed personal stances. Decoding emphasized solidarity among protest participants with shared prior knowledge. However, we found that handmade signs do not represent the full range of groups in Israeli society, particularly disadvantaged groups. The study contributes to understanding the characteristics of protest signs and the dynamics and strategies through which sociopolitical messages are organized. It also sheds light on the dominant power relations in the linguistic landscape of the public sphere.

המאמר בוחן את מחאת 2023 ואת המשבר החברתי-פוליטי הנוכחי בישראל מן הזווית התיאורטית של יחסי הגומלין בין תנועות חברתיות למפלגות פוליטיות. תחום תיאורטי זה זוכה לאחרונה לעניין מחקרי נרחב בעולם, לאור התפתחויות פוליטיות מן העשורים האחרונים, בפרט בארצות הברית ובמערב אירופה. המאמר טוען שיישום התובנות התיאורטיות של תחום זה על ההיסטוריה של יחסי תנועות ומפלגות בישראל, במיוחד על המשבר החברתי-פוליטי האחרון ושיאו במחאת 2023, שופך אור על הדינמיקה המורכבת של יחסים אלה כפי שבאה לידי ביטוי במחאה. תחילת המאמר בסקירת הכתיבה העדכנית בתחום זה, תוך הדגשת שלוש תֶּמות: היחלשות המפלגות ולצידה "תנועתיזציה" של הפוליטיקה, הקֶּשר של מגמות אלה לתופעת הקיטוב הפוליטי ולמשבר הייצוג הדמוקרטי והא־סימטריה ביחסי תנועות-מפלגות בין ימין לשמאל. לאחר מכן המאמר משרטט קווים אפשריים לניתוח המשבר הישראלי ומחאת 2023 בראי יחסים אלה. ראשית, המאמר מציג את המשבר והמחאה כהמשך מגמות של שקיעת המפלגות בישראל כמנגנונים בירוקרטיים-דמוקרטיים מעוגנים בתשתית חברתית, ועליית השפעתן של תנועות חברתיות חוץ־פרלמנטריות על המערך הפוליטי. תנועות אלה באות הן מכיוון השמאל-מרכז, לרבות המחאות נגד נתניהו בשל אישומיו הפליליים ומחאת 2023 נגד מהלכי הקואליציה, הן מימין, לרבות תנועות ימין דתי/מסורתי רדיקליות. שנית, המאמר מציע להבין את המשבר החברתי-פוליטי האחרון כקשור למשבר הייצוג של הפוליטיקה הממסדית, ומדגיש את הא־סימטריה בגרסתה הישראלית: בקרב המחנה האופוזיציוני נשמרת הפרדה קשיחה יחסית בין פוליטיקת המחאה לפוליטיקה הממסדית, ואילו במחנה שמנגד מתקיימים עירוב ושילוב בין התשתית התנועתית למערך הפוליטי-מפלגתי.

The Sociopolitical Crisis in Israel and the 2023 Protests through the Lens of the Relationship between Political Parties and Social Movements \ Yaniv Ron-El

This article examines the Israeli 2023 protest movement and the country’s recent sociopolitical crisis through the lens of the relationship between political parties and social movements. Researchers around the world have recently turned scholarly attention to such relationships following contemporary political developments, especially in the US and Western Europe. Applying these theoretical insights to the historical relationship between parties and movements in Israel, and to the latest developments around the sociopolitical crisis, I argue that this perspective sheds new light on the dynamic of the 2023 protests. The article begins with a review of the literature, focusing on three key themes: the weakening of parties and the “movementization” of politics; the connection between these trends, political polarization, and the crisis of representative democracy; and the asymmetry between the political left and right in relationships between movements and parties. I then analyze the Israeli crisis and the 2023 protest movement in light of these themes. First, I argue that the crisis and protests manifest the weakening of parties as bureaucratic and democratic institutions anchored in societal apparatus, alongside the strengthened political influence of social movements employing extra-institutional means. These movements come both from the center-left (e.g., the series of protest movements against Netanyahu and his governments over the years), and from the right (including both populist and religious movements, some of them consisting of radical factions). Second, I interpret the recent sociopolitical crisis as pertaining to the broader crisis of representative democracy and institutional politics. I highlight the asymmetry between left and right in regard to the relationships between movements and parties in the Israeli context: Whereas the anti-government camp maintains a relatively rigid separation between politics in the streets and institutional politics, in the populist, right-wing camp, extra-institutional tactics and movement infrastructure are interfused with partisan, institutional politics in hybrid forms.

המחאה החברתית-כלכלית-פוליטית יוצאת הדופן, שפרצה בישראל בתחילת 2023, מאתגרת את המתבוננים בה למצוא הסברים לעוצמתה ולמקור כוחה. למרבית ההפתעה, דווקא בישראל, במחאה בעלת גוון טכנולוגי משמעותי, נפקד מקומו של המחקר אודות השפעות הטכנולוגיה על המחאה ועל יכולותיה, נושא שנכח במחאות קודמות בישראל ובעולם, והיווה מקור פורה למחקרים משמעותיים.

מאמר זה מציג מסגרת מושגית המתמקדת ביכולות מרכזיות של מחאות חברתיות: עיצוב נרטיב ציבורי, יצירת שיבושים, והשגת שינויים מוסדיים ואלקטורליים. המאמר משתמש במסגרת זו כדי לבחון כיצד השימוש בחידושים טכנולוגיים המתבססים על בינה מלאכותית, על נתוני עתק, על רישות מתקדם ועל מחשוב ענן משפיעים על יכולות אלו.

המאמר מנתח את ההשפעות ברובד נוסף באמצעות שימוש בתיאוריית יחסי השחקן-רשת, של ברונו לאטור. הוא מציע כי הטכנולוגיות מתווכות את פעילויות המחאה על־ידי האצלה טכנולוגית המאפשרת להן להתגבר על מגבלות ארגון, זמן ומרחב. הטכנולוגיה אף מאפשרת תרגום יעיל ממידע לפעולה עבור קהל היעד שלהן, אך מחייבת את המשתמשים להתמודד עם פערים הנובעים מפעילות חלק מהטכנולוגיות כ"קופסה שחורה" – אטומה, לא ברורה, ואורזת בתוכה חוקים והגיונות של פלטפורמות דיגיטליות. מן הצד האחר, המאמר מצביע על כך שהטכנולוגיות הללו גם טומנות בחובן סיכונים של קיטוב, של הפצת מידע שגוי ושל קושי בתיאום ובקבלת החלטות. המאמר מציע כי בשל יכולת החיקוי וההדבקה הגבוהה של טכנולוגיות אלו נמשיך להיות מושפעים מהן, בישראל ובעולם, במקרים של מחאות ומשברים עתידיים.

Technologies and social protests – The use of technologies in the 2023 protests in Israel \ Oshri Bar-Gil 

The remarkable socioeconomic-political demonstrations that erupted in Israel in early 2023 challenged observers to find new explanations for the causes, intensity, and sources of its power. Surprisingly, despite the central role played by the hi-tech sector in these protests, there has been little discussion of the impact of technology on the protest and its capabilities. In previous protests in Israel and worldwide, such discourse featured prominently, providing a rich source for significant research.

This article surveys the key technologies used in the protests, including artificial intelligence, big data, networking, and cloud computing. The article presents a conceptual framework focused on the core capabilities of social protests, which include shaping of public narratives, causing disruption, and achieving institutional change. This article analyzes how various technologies affect these capabilities.

Using Bruno Latour's actor-network theory, the author suggests that technologies mediate protest activities by delegating protest actions to overcome time and space limitations. They also efficiently translate information to target audiences in order to bridge gaps, provide information towards action, and engage with technologies operating as a “black box.” However, they also entail the risks of polarization, spreading misinformation, and difficulties in coordination and decision-making. Given the high imitability and contagion of these technologies, the article proposes that their influences will continue to be felt in Israel and globally in future cases of protest and crisis.

מאמר זה מבקש לבחון כיצד שני סרטים ישראלים עכשוויים, מקום בגן עדן (יוסי מדמוני, 2013) ואגדת חורבן (גידי דר, 2021), משרטטים את סיפור נפילתו של היהודי החדש והחלפתו ביהודי הישן. סרטים אלה הם חלק מגל "המפנה הדתי" בקולנוע הישראלי, אך בד בבד מתכתבים עם גל הקולנוע הזר והחריג וגל קולנוע הגבול, אשר פירקו את מיתוס היהודי החדש.

יחסו של הקולנוע הישראלי לזהות הציונית ולזהות היהודית הגלותית עבר שינוי רדיקלי לאורך השנים: בעוד דמותו של הצבר הועלתה על נס בקולנוע הארץ־ישראלי המוקדם ובקולנוע הלאומי־הרואי, ולאחר מכן עברה תהליכי דה־קונסטרוקציה משנות ה־70 ועד שנות ה־90, הרי דמותו של היהודי הגלותי עברה תהליך הפוך: לאחר הדחייה המוחלטת מראשית הקולנוע הישראלי ועד לשנות ה־90, משנות האלפיים מתפשטת נוכחותו של היהודי הישן בעשרות סרטים המציגים את העולם החרדי, העולם המסורתי והעולם הדתי־לאומי.

מאמר זה מבקש להראות כיצד מקום בגן עדן ואגדת חורבן כורכים את שתי נקודות המפנה יחד, בתארם פרדיגמות פוסט־ציוניות שונות, וכן דגמים שונים של יהדות דתית המחליפה את מיתוס היהודי החדש. לפי מקום בגן עדן, נפילתו של היהודי החדש נובעת מהעוולות שביצע כלפי הערבים יושבי הארץ, והיהודי שתופס את מקומו הוא יהודי גלותי־צברי היברידי. לפי אגדת חורבן, היהודי החדש מעולם לא התקיים מחוץ לגבולות הדמיון של ההגות הציונית, והלאום הורכב מקבוצות שונות ומנוגדות. בהתאמה, את מקומו של הלאום המדומיין שהתפרק לרכיביו הבסיסיים תופס היהודי הגלותי הישן.

Judaism after Zionism: From A Place in Heaven to Legend of Destruction \ Adam Tsachi

This article examines how two contemporary Israeli films, A Place in Heaven (Makom BeGan Eden, Yossi Madmoni, 2013) and Legend of Destruction (Agadat Hurban ,Gidi Dar, 2021), depict the story of the downfall of the "new Jew" and its replacement by the "old Jew." These films are part of a religious wave in Israeli cinema while simultaneously engaging with foreign and exceptional cinema trends and border cinema that deconstruct the myth of the "new Jew".

Israeli cinema's portrayal of Zionist identity and exilic Jewish identity have undergone radical changes over the years. The figure of the Sabra was exalted in early Eretz Israeli films and heroic national cinema and subsequently underwent processes of deconstruction from the 1970s to the 1990s. Meanwhile, the figure of the exilic Jew underwent the opposite process. After the "old Jew" was completely rejected in the first Israeli films and up until the 1990s, its presence increased from the 2000s onward, as dozens of films depicted the ultra-Orthodox, traditional, and national-religious worlds.

This article seeks to demonstrate how both A Place in Heaven and Legend of Destruction intertwine these two turning points by describing different post-Zionist paradigms and various models of religious Judaism that replace the mythical "new Jew." A Place in Heaven identifies the fall of the "new Jew" as stemming from the injustices perpetrated against the Arab inhabitants of the land, and the Jew who takes his place is a hybrid exilic-Sabra. According to Legend of Destruction, the "new Jew" never existed outside the boundaries of Zionist thought, and the nation was composed of diverse and contradictory groups. Accordingly, the old exilic Jew replaces the imagined nation that has disintegrated into its basic components.

הסאטירה התיאולוגית של אסי דיין, הבשורה על פי אלוהים (2004), מציגה אֵל תשוש בחלוק ובנעלי בית (בגילומו של דיין עצמו), הנאלץ לקום בחוסר חשק מהספה ולהביא גאולה לעולם. לשם כך הוא שולח את בנו ישו לרדת מן השמים אל האדמה, ולשוב אל ירושלים. אלא שכמה דמויות אחרות זוממות לשבש את התוכנית האלוהית. מאמר זה בוחן את הסרט, המתרחש בבירת ישראל ועוסק בדת ובאמונה, בהשוואה לטרילוגיה האקזיסטנציאליסטית של דיין (החיים על פי אגפא [1991], שמיכה חשמלית ושמה משה [1995] ומר באום 1997), שמתרחשת בעיר תל אביב. השוואה זו חושפת קשרים מהותיים בין הסרט לטרילוגיה שקדמה לו. עוד נטען כי בסרט מחבר דיין בין האישי, המיתי והלאומי, וכי ניתן לקרוא את היחסים בין הדמויות האלוהיות שבמרכזו כיחסים שבין הדורות בשושלת דיין. שאיפתו של אסי דיין להפיג את הילת הקדושה העוטפת את ירושלים נובעת משאיפתו להתעמת עם המיתוסים שנקשרו באביו, הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר משה דיין.

The Father, the Son, and the Holy City: Assi Dayan's The Gospel According to God and Trilogy \ Ido Rosen

Assi Dayan's theological satire, The Gospel According to God (2004), features a weary god in a robe and slippers (played by Dayan), who is reluctantly forced to rise from his couch and bring redemption to the world. To do this, he sends his son, Jesus, to descend from heaven to earth and return to Jerusalem. However, several other characters conspire to disrupt the divine plan. This paper analyzes the film, which deals with religion and faith and takes place in Israel's capital, and compares it to Dayan's existentialist trilogy (Life According to Agfa (1991), Electric Blanket (1995) and Mr. Baum (1997)), which take place in Tel Aviv. The comparison reveals essential connections between the film and the trilogy that preceded it. It is argued that in the film, Dayan connects the personal, the mythical, and the national, and that the relationships between the divine figures at the center of it can be read as relationships between the generations in the Dayan dynasty. Assi Dayan's desire to dispel the aura of holiness surrounding Jerusalem stems from his need to confront the myths associated with his father, former Chief of Staff and Defense Minister Moshe Dayan.

רבות מיצירות הספרות העברית החדשה, ולצידן גם יצירות תיאטרוניות וקולנועיות, הבוחנות מחדש את הנרטיב הציוני, מערערות על הקונסטרוקט גולה-מולדת שעומד ביסודו, ומציבות במרכזן גיבור חסר מנוח, שתנועתו המתמדת בין המולדת לבין הגולה חושפת אותו כצבר חסר בית וכגלגול בן־זמננו של היהודי הנודד.

תופעה דומה ניתן למצוא בסרטיו של הבמאי הפלסטיני אליה סולימאן (إيليا سليمان), שהוא אחד מיוצרי הקולנוע המרתקים ביותר שהצמיחה הארץ זבת הקדוּשה והדם שבין הירדן לים מאז נולדה בה תעשיית הסרטים. במאמר זה אראה כי בדומה ליצירות רבות מן העֵבר הישראלי של המתרס, יצירתו הקולנועית של סולימאן משקפת מהלך המוביל לקריסתו של הקונסטרוקט גולה-מולדת. השחרור מכבלי התבנית הדיכוטומית הזו מאפשר לסולימאן ליצור זיקה בין הפרוטגוניסט שלו לבין חסר הבית של זמננו והגלות המודרניסטית המזוהה עימו.

אציע שהאפשרות לאמץ את תודעת חסר הבית העולה משני צידי המתרס הפלסטיני-ישראלי, וליהנות מן החירות המזוהה עימה, עשויה לספק תשתית אלטרנטיבית לקיום משותף של שני העמים במקומה של הטריטוריה שהכזיבה.

Exile and freedom in the Holy Land: The reincarnation of the homeless Sabra in the films of Elia Suleiman \ Omri Yavin

Many works of literature, theater, and film by Israelis who challenge the Zionist narrative present the "new Jew" replanted in an old-new homeland as a homeless Sabra, who is actually a modern incarnation of the wandering Jew.

The same concept can be found in the cinematic works of the Palestinian director Elia Suleiman. A close examination of his films reveals that they reflect a significant deconstruction of the homeland-exile dichotomy underlying the Palestinian Nakba narrative. This enables Suleiman to establish an affinity between his protagonist (whom he himself portrays) and the homeless of the modern era.

The prospect of embracing homeless consciousness on both sides of the Palestinian-Israeli divide may provide an alternate foundation for coexistence, replacing the failing notion of territory.

אחת התופעות החדשות שאנו עדים לה בתחום יחסי העבודה היא הופעתו של המושג "התעמרות תעסוקתית". מסקירת שדה התקשורת מהעשורים האחרונים עולה כי חלה עלייה חדה בהיקף השימוש במושג. מאמר זה מתאר ומסביר את התפתחותו והתרחבותו של השיח בנושא, שכלל בשיאו את ניסיון החקיקה שהתרחש בשנת 2015. בתוך כך מזהה המאמר ומסביר את השינויים שחלו בשיח המקומי לאורכם של חמישה עשורים לגבי זהות הקורבנות: מקבוצה מובחנת ומצומצמת של עובדים בשירות הציבורי, דרך עובדי הקבלן והצווארון הכחול, ועד הכללתו של מרבית שוק התעסוקה הישראלי בשיח, ובפרט עובדי מגזר ההיי־טק. שינויים אלו בהיקף השיח לוו בכיסויו ההדרגתי של הסיקור התקשורתי את מרבית ענפי המשק, תוך היווצרותו – ובהמשך היעלמותו – של הזיהוי האתני הזמני ש"דבק" בקורבנות התופעה, ואִפשר בשעתו לקדם ניסיון חקיקה מוגבל, אך יעיל.

עד כה התמקד המחקר המקומי בהיבטים המשפטיים והארגוניים של התופעה: באמצעות מדידת נזקיה, הצעת דרכים למניעתה וטיפול בה בכלים ארגוניים ובסעד משפטי. במאמר הנוכחי אבקש להרחיב את הדיון ולהציג שני גורמים שעיצבו את השיח המקומי: תמורות מבניות בשוק התעסוקה וביחסי הכוח הפוליטיים במדינה ושינוי בזהות השחקנים החברתיים הלוקחים חלק בתופעה. בתוך כך, שני גורמים אלו תורמים להדגמתו ולהבנתו של תהליך תרגומן של בעיות חברתיות גלובליות להקשרים מקומיים-ישראליים, ושל פעולתם של השחקנים המבקשים לקדם או לבלום זאת בשדות משתנים.

המאמר עושה שימוש במתודולוגיה של ניתוח שיח פרשני וסטטיסטיקה תיאורית, מתאר חמישה עשורים, מתמקד בשנים 2002–2022 ומתבסס על השיח בשדות התקשורת, הפוליטיקה, האקדמיה ועולם המשפט. בהיבט התיאורטי אני נעזר בעבודתו של ג'וזף גאספילד (Joseph Gusfield) המתייחסת למִסגורים משתנים של בעיות חברתיות. לטענתי, מסגורים משתנים אלו של "התעמרות תעסוקתית" בישראל תמכו בשינויים בהיקף השיח שהתקיים סביב התופעה, ובכך מפענחים את המהלך החקיקתי משנת 2015.

Who bullied whom? Workplace bullying discourse in Israel: A global social issue in local settings \ Roni Shefner

This paper explores Israeli discourse on workplace harassment. It investigates the factors contributing to increased local awareness of this issue, focusing on its emergence as a significant social problem. The research describes and explains the creation and construction of this phenomenon as a “social problem” using the theoretical framework of constructing social problems (CSP). I used discourse analysis combined with descriptive statistics to illustrate the increased attention this topic has received in different arenas and to provide explanations for these changes.

The discourse on workplace harassment in Israel first emerged in the late 1970s, influenced by global diffusion of the concept. Since then, the conversation has continued to evolve in response to continuous global influence, structural changes in the labor market, and the impact of neoliberalism on Israeli culture and economy. In addition to these structural influences, the agency of “claim makers” has been central to understanding the process through which the phenomenon was constructed. This agency has been mapped, described, and analyzed.

The study's main conclusions found that the local discourse of ethnicity-based discrimination and precarious-employment (which is often presented as its outcome) were temporarily at the center of local workplace bullying discourse. This focus intersected with working-class employment and intra-Jewish ethnic discrimination, framing the identification of ”natural victims” of the phenomenon. This intersection is leveraged to advance discussions in various arenas and provided an informal basis for legislative and institutional responses to this rising social problem.

המחקר שלפנינו בוחן את התכנים הנלמדים בספרים להוראת הערבית בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה בבתי ספר יהודיים, ובודק אם וכיצד הם מזמינים את התלמידים להכיר את התרבות האחרת ומשמשים כלי לניפוץ סטריאוטיפים ולקידום חיים משותפים. בכוחם של הטקסטים הנלמדים בבתי הספר להשפיע על עיצוב תפיסת המציאות דווקא בגיל ההתבגרות, וכך ביכולתם לשמר ולשעתק מציאות של בידול ושל סטריאוטיפים, ואולם בכוחם גם לקדם שינוי ליצירת חברה שיתופית ופלורליסטית.

אחת הדרכים להתמודדות עם רב־תרבותיות בחברה ובבית הספר היא פיתוח כשירות בין־תרבותית בקרב התלמידים, ואחד הכלים המשמעותיים לכך טמון בתוכני הלימוד ובאופן הוראתם. המחקר חושף תכנים חוצי־תרבויות – כגון שוויון מגדרי, חשיפה לאנשי רוח ואומנות, ערכי המשפחה וידע העולם – שלהם פוטנציאל לשמש גשר בין תרבויות ולקדם רעיונות של חיים משותפים, סובלנות וקבלת האחר. עם זאת, נמצא כי דווקא אינטראקציות בין־אישיות בין יהודים וערבים העשויות לשמש מנוף להיכרות משמעותית ולהתקרבות, נעדרות מן הטקסטים כמעט לחלוטין. עוד בולט בהיעדרו אזכור הסכסוך היהודי-ערבי, המעיד על הימנעות מעיסוק בנושאים שנויים במחלוקת.

המחקר עשוי לתרום גם לקובעי המדיניות במשרד החינוך ולעודדם להקים צוות הכולל כותבי ספרי לימוד שערבית היא תרבותם ושפת אימם, כדי לתרום לחיבור תוכניות לימודים ברוח ערכים של שוויון ושותפות, כמרכיב חשוב לקיומה של חברה דמוקרטית.

Arabic second-language acquisition textbooks as an intercultural bridge: A study of textbooks in elementary and upper grades / Michal Hayshrik Amossi and Avi Gvura

This study examined the content of Arabic second-language acquisition textbooks in Jewish schools, investigating to what extent they introduce students to Arab culture, serve to break stereotypes, and promote a shared life. Texts taught in middle and high schools can influence adolescents' perception of reality, and thus their ability to preserve and reproduce a reality of differentiation and stereotypes. However, they can also promote change in order to create a cooperative and pluralistic society.

Addressing multiculturalism in society as a whole, particularly in educational settings, involves cultivating intercultural competence, which is based, in large part, on the curriculum and its delivery. This study identified cross-cultural topics such as gender equality, exposure to intellectual pursuits and the arts, family values, and global awareness as potential bridges between cultures, promoting coexistence, tolerance, and acceptance. The research revealed a notable absence of interpersonal interaction between Jewish and Arab communities within the instructional materials. This lack hinders opportunities for meaningful acquaintance and reconciliation. Additionally, any mention of the Jewish-Arab conflict is absent, suggesting an avoidance of controversial issues.

The findings of this research can potentially inform policymakers within the Ministry of Education. We recommend the establishment of a team, including textbook writers fluent in Arabic and immersed in its culture, to contribute to curriculum development. This contribution aims to align educational materials with values of equality and partnership, viewed as integral elements for fostering a democratic society.

מחלת האיידס ונגיף הכשל החיסוני (HIV) מעלים לרוב אסוציאציות לגברים הומוסקסואלים. בניגוד למידע הנרחב אשר לגברים בנושאים אלה, קיים מחסור משמעותי בידע ובנרטיבים של נשים בקשר למחלה. הידע המועט הקיים אודות נשים ו־HIV, נקשר בעיקר עם קבוצות סיכון ספציפיות, כגון נשים במעגל הזנות ונשים מכורות לסמים. הסטיגמה והבּורוּת בנוגע לנשים עם HIV גורמים לפגיעה בדימוי העצמי שלהן, לתחושת ניכור, וכן לבושה ולאשמה. המחקר הנוכחי מבקש להוסיף לידע הקיים על תופעה זו. שאלת המחקר העיקרית היא: כיצד מתמודדות נשים עם HIV עם הגילוי בדבר הנשׂאוּת, ועם קשרים חברתיים ואינטימיים לאחר הגילוי? כדי לענות על שאלה זו ערכנו ניתוח נרטיבי של ראיונות אישיים עם עשר נשים החיות עם HIV בישראל. הממצאים שופכים אור על עולם החוויות שלהן, ומלמדים על אופני ההתמודדויות שלהן עם אתגרים ועם מורכבויות. התמות המרכזיות שעלו מניתוח הממצאים כוללות סטיגמה, דילמת הסתרה מול חשיפה, ובורוּת של אנשי מקצוע בתחום הבריאות, כל זאת בהקשר של החברה הישראלית מעודדת הילודה ומכוונת משפחה. המאמר ממחיש את קיומה של סטיגמה חברתית בנוגע לאיידס/ HIVהן כתופעה חברתית, הן מנקודת מבטן של הנשים עצמן. היות שמחצית מכלל הנשאים והנשאיות של HIV בעולם הן נשים, וכיוון שהנשאוּת של HIV בישראל נפוצה מכפי שנהוג לחשוב, חיוני לחשוף את המידע הזה לקהילה האקדמית ולציבור הרחב. הדבר עשוי לתרום הן לרווחתן הנפשית של הנשים הן לבריאותן.

Narratives of Israeli women with HIV: Shame, guilt, and stigma \ Mor Aram, Ayelet Harel- Fischer and Shir Daphna Tekoah

AIDS and HIV are usually associated with homosexual men. There is a significant lack of knowledge and narratives about women with the illness, and these are correlated mostly to specific risk groups, such as prostitutes and drug addicts. The stigma and ignorance surrounding women with HIV affects their self-esteem, causing alienation, shame, and guilt. This study seeks to add to the existing knowledge concerning this phenomenon. The main research question we pose is how do women with HIV cope with their diagnosis and post-diagnosis social and intimate relationships? In order to answer that question, we conducted a narrative analysis of individual interviews with ten Israeli women with HIV. The findings provide insights into how these women cope with the challenges and complexities of stigma, the dilemma of concealing vs. revealing their status, and the ignorance of health professionals within the context of Israeli society, which is family-oriented. The article explores the lived experiences of the women themselves, as well as the notion of  stigma as a social phenomenon.  Since half of all HIV-positive individuals in the world are women, and since their numbers in Israel are higher than is commonly believed, it is important to share this information with the academic community and general public in order to increase the physical and emotional wellbeing of these women.