גיליונות

משכית 70/30/10 מגוללת לראשונה את סיפורה הנפתל של אופנת ״משכית״, מאז ועד היום. במרכזה מוצבות אבני היסוד במלתחה ה"משכיתית" – דגמים איקוניים כמו "מעיל המדבר", "שמלת עין גדי" ו"חולצת כנרת", ולצדם עיצובים עכשוויים, שחלקם הארי נוצר בזיקה לדגמים האיקוניים. עוד מוצגים בה אריגים ייחודיים, דוגמאות של מלאכות יד מסורתיות ודיגיטליות, שטיחים ותכשיטים בעיצובים פורצי דרך, לצד מסמכים, תצלומים וסרטונים נדירים.

אוצר: שחר אטואן

מיקום: מוזיאון ארץ ישראל

המחקר נערך במהלך מחאת 2023 בישראל, ובדק את הנוף הלשוני (Linguistic Landscape) במרחב הציבורי באמצעות בחינתם של 200 שלטי מחאה ביצירה עצמית, במהלך החודשים פברואר–אפריל. המחקר איכותני, בעל מרכיב כמותי בבדיקת השכיחויות. שלטי מחאה הם כלי תקשורתי רב־עוצמה בשירות אקטיביזם המסוגל להעביר מסרים מורכבים באופן תמציתי ובלתי־נשכח. שלטים ביצירה עצמית מרכיבים את המרחב החברתי-פוליטי הגלוי ומשקפים חזותית עמדות מחאה. מטרת המחקר הייתה לבחון את מאפייני השלטים באמצעות ניתוח סמיוטי תקשורתי חזותי. המחקר מתבסס על תחום הנוף הלשוני ותיאוריית הסמיוטיקה. הממצאים הראו שלוש תמות עיקריות; תכנים ממוקדי אדם, קבוצה או ציבור. ניתוח האמצעים הלשוניים חשף כי השלטים מעבירים מסרים באמצעות הומור, רגשות שליליים וביקורת. מרביתם הסתמכו על אזכורים (Reference) המצריכים ידע קודם לפרשנות. מסקנות המחקר הן שהשלטים מבטאים מעט מסרים קולקטיביים, ובעיקר עמדות אישיות אינדיבידואליות. ניתוח מאפייני השלטים מדגיש סולידריות בין משתתפי המחאה לצד קיום ידע קודם משותף. שלטים ביצירה עצמית אינם מייצגים את מגוון הקבוצות בחברה הישראלית, ונעדרות מהם, למשל, קבוצות מוחלשות. המחקר תורם להבנת מאפייני שלטי מחאה, המדגישים את הדינמיקה ואת האסטרטגיות שבהן מתארגנים מסרים חברתיים־פוליטיים, ושופך אור על יחסי הכוח הדומיננטיים בין קבוצות בחברה הישראלית, בנוף הלשוני של התארגנות מחאה במרחב הציבורי.

The sign has spoken! Handmade protest signs and the sociopolitical dynamics expressed in the linguistic landscape of demonstrations \ Lior Ayali and Keren Ketko Ayali

This qualitative study, with a prevalence component, examines the linguistic landscape and power relations in the public sphere during the 2023 demonstrations against the proposed legal reform in Israel. Our research analyzes 200 handmade protest signs that were created from February to April. Protest signs are a powerful communication tools for activism, since they can convey complex messages concisely and memorably, visually reflecting protest positions and serving as an integral component of the sociopolitical sphere. This study aims to examine the characteristics of protest signs through visual communication semiotic analysis, drawing from linguistic landscape and semiotic theories. Our findings revealed three main themes focused on individuals, groups, and the public. Linguistic analysis revealed that signs communicated messages through humor, negative emotions, and criticism, with most relying on references requiring prior knowledge for interpretation. The research found that the signs accentuated few collective messages and primarily expressed personal stances. Decoding emphasized solidarity among protest participants with shared prior knowledge. However, we found that handmade signs do not represent the full range of groups in Israeli society, particularly disadvantaged groups. The study contributes to understanding the characteristics of protest signs and the dynamics and strategies through which sociopolitical messages are organized. It also sheds light on the dominant power relations in the linguistic landscape of the public sphere.

המאמר בוחן את מחאת 2023 ואת המשבר החברתי-פוליטי הנוכחי בישראל מן הזווית התיאורטית של יחסי הגומלין בין תנועות חברתיות למפלגות פוליטיות. תחום תיאורטי זה זוכה לאחרונה לעניין מחקרי נרחב בעולם, לאור התפתחויות פוליטיות מן העשורים האחרונים, בפרט בארצות הברית ובמערב אירופה. המאמר טוען שיישום התובנות התיאורטיות של תחום זה על ההיסטוריה של יחסי תנועות ומפלגות בישראל, במיוחד על המשבר החברתי-פוליטי האחרון ושיאו במחאת 2023, שופך אור על הדינמיקה המורכבת של יחסים אלה כפי שבאה לידי ביטוי במחאה. תחילת המאמר בסקירת הכתיבה העדכנית בתחום זה, תוך הדגשת שלוש תֶּמות: היחלשות המפלגות ולצידה "תנועתיזציה" של הפוליטיקה, הקֶּשר של מגמות אלה לתופעת הקיטוב הפוליטי ולמשבר הייצוג הדמוקרטי והא־סימטריה ביחסי תנועות-מפלגות בין ימין לשמאל. לאחר מכן המאמר משרטט קווים אפשריים לניתוח המשבר הישראלי ומחאת 2023 בראי יחסים אלה. ראשית, המאמר מציג את המשבר והמחאה כהמשך מגמות של שקיעת המפלגות בישראל כמנגנונים בירוקרטיים-דמוקרטיים מעוגנים בתשתית חברתית, ועליית השפעתן של תנועות חברתיות חוץ־פרלמנטריות על המערך הפוליטי. תנועות אלה באות הן מכיוון השמאל-מרכז, לרבות המחאות נגד נתניהו בשל אישומיו הפליליים ומחאת 2023 נגד מהלכי הקואליציה, הן מימין, לרבות תנועות ימין דתי/מסורתי רדיקליות. שנית, המאמר מציע להבין את המשבר החברתי-פוליטי האחרון כקשור למשבר הייצוג של הפוליטיקה הממסדית, ומדגיש את הא־סימטריה בגרסתה הישראלית: בקרב המחנה האופוזיציוני נשמרת הפרדה קשיחה יחסית בין פוליטיקת המחאה לפוליטיקה הממסדית, ואילו במחנה שמנגד מתקיימים עירוב ושילוב בין התשתית התנועתית למערך הפוליטי-מפלגתי.

The Sociopolitical Crisis in Israel and the 2023 Protests through the Lens of the Relationship between Political Parties and Social Movements \ Yaniv Ron-El

This article examines the Israeli 2023 protest movement and the country’s recent sociopolitical crisis through the lens of the relationship between political parties and social movements. Researchers around the world have recently turned scholarly attention to such relationships following contemporary political developments, especially in the US and Western Europe. Applying these theoretical insights to the historical relationship between parties and movements in Israel, and to the latest developments around the sociopolitical crisis, I argue that this perspective sheds new light on the dynamic of the 2023 protests. The article begins with a review of the literature, focusing on three key themes: the weakening of parties and the “movementization” of politics; the connection between these trends, political polarization, and the crisis of representative democracy; and the asymmetry between the political left and right in relationships between movements and parties. I then analyze the Israeli crisis and the 2023 protest movement in light of these themes. First, I argue that the crisis and protests manifest the weakening of parties as bureaucratic and democratic institutions anchored in societal apparatus, alongside the strengthened political influence of social movements employing extra-institutional means. These movements come both from the center-left (e.g., the series of protest movements against Netanyahu and his governments over the years), and from the right (including both populist and religious movements, some of them consisting of radical factions). Second, I interpret the recent sociopolitical crisis as pertaining to the broader crisis of representative democracy and institutional politics. I highlight the asymmetry between left and right in regard to the relationships between movements and parties in the Israeli context: Whereas the anti-government camp maintains a relatively rigid separation between politics in the streets and institutional politics, in the populist, right-wing camp, extra-institutional tactics and movement infrastructure are interfused with partisan, institutional politics in hybrid forms.

המחאה החברתית-כלכלית-פוליטית יוצאת הדופן, שפרצה בישראל בתחילת 2023, מאתגרת את המתבוננים בה למצוא הסברים לעוצמתה ולמקור כוחה. למרבית ההפתעה, דווקא בישראל, במחאה בעלת גוון טכנולוגי משמעותי, נפקד מקומו של המחקר אודות השפעות הטכנולוגיה על המחאה ועל יכולותיה, נושא שנכח במחאות קודמות בישראל ובעולם, והיווה מקור פורה למחקרים משמעותיים.

מאמר זה מציג מסגרת מושגית המתמקדת ביכולות מרכזיות של מחאות חברתיות: עיצוב נרטיב ציבורי, יצירת שיבושים, והשגת שינויים מוסדיים ואלקטורליים. המאמר משתמש במסגרת זו כדי לבחון כיצד השימוש בחידושים טכנולוגיים המתבססים על בינה מלאכותית, על נתוני עתק, על רישות מתקדם ועל מחשוב ענן משפיעים על יכולות אלו.

המאמר מנתח את ההשפעות ברובד נוסף באמצעות שימוש בתיאוריית יחסי השחקן-רשת, של ברונו לאטור. הוא מציע כי הטכנולוגיות מתווכות את פעילויות המחאה על־ידי האצלה טכנולוגית המאפשרת להן להתגבר על מגבלות ארגון, זמן ומרחב. הטכנולוגיה אף מאפשרת תרגום יעיל ממידע לפעולה עבור קהל היעד שלהן, אך מחייבת את המשתמשים להתמודד עם פערים הנובעים מפעילות חלק מהטכנולוגיות כ"קופסה שחורה" – אטומה, לא ברורה, ואורזת בתוכה חוקים והגיונות של פלטפורמות דיגיטליות. מן הצד האחר, המאמר מצביע על כך שהטכנולוגיות הללו גם טומנות בחובן סיכונים של קיטוב, של הפצת מידע שגוי ושל קושי בתיאום ובקבלת החלטות. המאמר מציע כי בשל יכולת החיקוי וההדבקה הגבוהה של טכנולוגיות אלו נמשיך להיות מושפעים מהן, בישראל ובעולם, במקרים של מחאות ומשברים עתידיים.

Technologies and social protests – The use of technologies in the 2023 protests in Israel \ Oshri Bar-Gil 

The remarkable socioeconomic-political demonstrations that erupted in Israel in early 2023 challenged observers to find new explanations for the causes, intensity, and sources of its power. Surprisingly, despite the central role played by the hi-tech sector in these protests, there has been little discussion of the impact of technology on the protest and its capabilities. In previous protests in Israel and worldwide, such discourse featured prominently, providing a rich source for significant research.

This article surveys the key technologies used in the protests, including artificial intelligence, big data, networking, and cloud computing. The article presents a conceptual framework focused on the core capabilities of social protests, which include shaping of public narratives, causing disruption, and achieving institutional change. This article analyzes how various technologies affect these capabilities.

Using Bruno Latour's actor-network theory, the author suggests that technologies mediate protest activities by delegating protest actions to overcome time and space limitations. They also efficiently translate information to target audiences in order to bridge gaps, provide information towards action, and engage with technologies operating as a “black box.” However, they also entail the risks of polarization, spreading misinformation, and difficulties in coordination and decision-making. Given the high imitability and contagion of these technologies, the article proposes that their influences will continue to be felt in Israel and globally in future cases of protest and crisis.

מאמר זה מבקש לבחון כיצד שני סרטים ישראלים עכשוויים, מקום בגן עדן (יוסי מדמוני, 2013) ואגדת חורבן (גידי דר, 2021), משרטטים את סיפור נפילתו של היהודי החדש והחלפתו ביהודי הישן. סרטים אלה הם חלק מגל "המפנה הדתי" בקולנוע הישראלי, אך בד בבד מתכתבים עם גל הקולנוע הזר והחריג וגל קולנוע הגבול, אשר פירקו את מיתוס היהודי החדש.

יחסו של הקולנוע הישראלי לזהות הציונית ולזהות היהודית הגלותית עבר שינוי רדיקלי לאורך השנים: בעוד דמותו של הצבר הועלתה על נס בקולנוע הארץ־ישראלי המוקדם ובקולנוע הלאומי־הרואי, ולאחר מכן עברה תהליכי דה־קונסטרוקציה משנות ה־70 ועד שנות ה־90, הרי דמותו של היהודי הגלותי עברה תהליך הפוך: לאחר הדחייה המוחלטת מראשית הקולנוע הישראלי ועד לשנות ה־90, משנות האלפיים מתפשטת נוכחותו של היהודי הישן בעשרות סרטים המציגים את העולם החרדי, העולם המסורתי והעולם הדתי־לאומי.

מאמר זה מבקש להראות כיצד מקום בגן עדן ואגדת חורבן כורכים את שתי נקודות המפנה יחד, בתארם פרדיגמות פוסט־ציוניות שונות, וכן דגמים שונים של יהדות דתית המחליפה את מיתוס היהודי החדש. לפי מקום בגן עדן, נפילתו של היהודי החדש נובעת מהעוולות שביצע כלפי הערבים יושבי הארץ, והיהודי שתופס את מקומו הוא יהודי גלותי־צברי היברידי. לפי אגדת חורבן, היהודי החדש מעולם לא התקיים מחוץ לגבולות הדמיון של ההגות הציונית, והלאום הורכב מקבוצות שונות ומנוגדות. בהתאמה, את מקומו של הלאום המדומיין שהתפרק לרכיביו הבסיסיים תופס היהודי הגלותי הישן.

Judaism after Zionism: From A Place in Heaven to Legend of Destruction \ Adam Tsachi

This article examines how two contemporary Israeli films, A Place in Heaven (Makom BeGan Eden, Yossi Madmoni, 2013) and Legend of Destruction (Agadat Hurban ,Gidi Dar, 2021), depict the story of the downfall of the "new Jew" and its replacement by the "old Jew." These films are part of a religious wave in Israeli cinema while simultaneously engaging with foreign and exceptional cinema trends and border cinema that deconstruct the myth of the "new Jew".

Israeli cinema's portrayal of Zionist identity and exilic Jewish identity have undergone radical changes over the years. The figure of the Sabra was exalted in early Eretz Israeli films and heroic national cinema and subsequently underwent processes of deconstruction from the 1970s to the 1990s. Meanwhile, the figure of the exilic Jew underwent the opposite process. After the "old Jew" was completely rejected in the first Israeli films and up until the 1990s, its presence increased from the 2000s onward, as dozens of films depicted the ultra-Orthodox, traditional, and national-religious worlds.

This article seeks to demonstrate how both A Place in Heaven and Legend of Destruction intertwine these two turning points by describing different post-Zionist paradigms and various models of religious Judaism that replace the mythical "new Jew." A Place in Heaven identifies the fall of the "new Jew" as stemming from the injustices perpetrated against the Arab inhabitants of the land, and the Jew who takes his place is a hybrid exilic-Sabra. According to Legend of Destruction, the "new Jew" never existed outside the boundaries of Zionist thought, and the nation was composed of diverse and contradictory groups. Accordingly, the old exilic Jew replaces the imagined nation that has disintegrated into its basic components.

הסאטירה התיאולוגית של אסי דיין, הבשורה על פי אלוהים (2004), מציגה אֵל תשוש בחלוק ובנעלי בית (בגילומו של דיין עצמו), הנאלץ לקום בחוסר חשק מהספה ולהביא גאולה לעולם. לשם כך הוא שולח את בנו ישו לרדת מן השמים אל האדמה, ולשוב אל ירושלים. אלא שכמה דמויות אחרות זוממות לשבש את התוכנית האלוהית. מאמר זה בוחן את הסרט, המתרחש בבירת ישראל ועוסק בדת ובאמונה, בהשוואה לטרילוגיה האקזיסטנציאליסטית של דיין (החיים על פי אגפא [1991], שמיכה חשמלית ושמה משה [1995] ומר באום 1997), שמתרחשת בעיר תל אביב. השוואה זו חושפת קשרים מהותיים בין הסרט לטרילוגיה שקדמה לו. עוד נטען כי בסרט מחבר דיין בין האישי, המיתי והלאומי, וכי ניתן לקרוא את היחסים בין הדמויות האלוהיות שבמרכזו כיחסים שבין הדורות בשושלת דיין. שאיפתו של אסי דיין להפיג את הילת הקדושה העוטפת את ירושלים נובעת משאיפתו להתעמת עם המיתוסים שנקשרו באביו, הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר משה דיין.

The Father, the Son, and the Holy City: Assi Dayan's The Gospel According to God and Trilogy \ Ido Rosen

Assi Dayan's theological satire, The Gospel According to God (2004), features a weary god in a robe and slippers (played by Dayan), who is reluctantly forced to rise from his couch and bring redemption to the world. To do this, he sends his son, Jesus, to descend from heaven to earth and return to Jerusalem. However, several other characters conspire to disrupt the divine plan. This paper analyzes the film, which deals with religion and faith and takes place in Israel's capital, and compares it to Dayan's existentialist trilogy (Life According to Agfa (1991), Electric Blanket (1995) and Mr. Baum (1997)), which take place in Tel Aviv. The comparison reveals essential connections between the film and the trilogy that preceded it. It is argued that in the film, Dayan connects the personal, the mythical, and the national, and that the relationships between the divine figures at the center of it can be read as relationships between the generations in the Dayan dynasty. Assi Dayan's desire to dispel the aura of holiness surrounding Jerusalem stems from his need to confront the myths associated with his father, former Chief of Staff and Defense Minister Moshe Dayan.

רבות מיצירות הספרות העברית החדשה, ולצידן גם יצירות תיאטרוניות וקולנועיות, הבוחנות מחדש את הנרטיב הציוני, מערערות על הקונסטרוקט גולה-מולדת שעומד ביסודו, ומציבות במרכזן גיבור חסר מנוח, שתנועתו המתמדת בין המולדת לבין הגולה חושפת אותו כצבר חסר בית וכגלגול בן־זמננו של היהודי הנודד.

תופעה דומה ניתן למצוא בסרטיו של הבמאי הפלסטיני אליה סולימאן (إيليا سليمان), שהוא אחד מיוצרי הקולנוע המרתקים ביותר שהצמיחה הארץ זבת הקדוּשה והדם שבין הירדן לים מאז נולדה בה תעשיית הסרטים. במאמר זה אראה כי בדומה ליצירות רבות מן העֵבר הישראלי של המתרס, יצירתו הקולנועית של סולימאן משקפת מהלך המוביל לקריסתו של הקונסטרוקט גולה-מולדת. השחרור מכבלי התבנית הדיכוטומית הזו מאפשר לסולימאן ליצור זיקה בין הפרוטגוניסט שלו לבין חסר הבית של זמננו והגלות המודרניסטית המזוהה עימו.

אציע שהאפשרות לאמץ את תודעת חסר הבית העולה משני צידי המתרס הפלסטיני-ישראלי, וליהנות מן החירות המזוהה עימה, עשויה לספק תשתית אלטרנטיבית לקיום משותף של שני העמים במקומה של הטריטוריה שהכזיבה.

Exile and freedom in the Holy Land: The reincarnation of the homeless Sabra in the films of Elia Suleiman \ Omri Yavin

Many works of literature, theater, and film by Israelis who challenge the Zionist narrative present the "new Jew" replanted in an old-new homeland as a homeless Sabra, who is actually a modern incarnation of the wandering Jew.

The same concept can be found in the cinematic works of the Palestinian director Elia Suleiman. A close examination of his films reveals that they reflect a significant deconstruction of the homeland-exile dichotomy underlying the Palestinian Nakba narrative. This enables Suleiman to establish an affinity between his protagonist (whom he himself portrays) and the homeless of the modern era.

The prospect of embracing homeless consciousness on both sides of the Palestinian-Israeli divide may provide an alternate foundation for coexistence, replacing the failing notion of territory.

אחת התופעות החדשות שאנו עדים לה בתחום יחסי העבודה היא הופעתו של המושג "התעמרות תעסוקתית". מסקירת שדה התקשורת מהעשורים האחרונים עולה כי חלה עלייה חדה בהיקף השימוש במושג. מאמר זה מתאר ומסביר את התפתחותו והתרחבותו של השיח בנושא, שכלל בשיאו את ניסיון החקיקה שהתרחש בשנת 2015. בתוך כך מזהה המאמר ומסביר את השינויים שחלו בשיח המקומי לאורכם של חמישה עשורים לגבי זהות הקורבנות: מקבוצה מובחנת ומצומצמת של עובדים בשירות הציבורי, דרך עובדי הקבלן והצווארון הכחול, ועד הכללתו של מרבית שוק התעסוקה הישראלי בשיח, ובפרט עובדי מגזר ההיי־טק. שינויים אלו בהיקף השיח לוו בכיסויו ההדרגתי של הסיקור התקשורתי את מרבית ענפי המשק, תוך היווצרותו – ובהמשך היעלמותו – של הזיהוי האתני הזמני ש"דבק" בקורבנות התופעה, ואִפשר בשעתו לקדם ניסיון חקיקה מוגבל, אך יעיל.

עד כה התמקד המחקר המקומי בהיבטים המשפטיים והארגוניים של התופעה: באמצעות מדידת נזקיה, הצעת דרכים למניעתה וטיפול בה בכלים ארגוניים ובסעד משפטי. במאמר הנוכחי אבקש להרחיב את הדיון ולהציג שני גורמים שעיצבו את השיח המקומי: תמורות מבניות בשוק התעסוקה וביחסי הכוח הפוליטיים במדינה ושינוי בזהות השחקנים החברתיים הלוקחים חלק בתופעה. בתוך כך, שני גורמים אלו תורמים להדגמתו ולהבנתו של תהליך תרגומן של בעיות חברתיות גלובליות להקשרים מקומיים-ישראליים, ושל פעולתם של השחקנים המבקשים לקדם או לבלום זאת בשדות משתנים.

המאמר עושה שימוש במתודולוגיה של ניתוח שיח פרשני וסטטיסטיקה תיאורית, מתאר חמישה עשורים, מתמקד בשנים 2002–2022 ומתבסס על השיח בשדות התקשורת, הפוליטיקה, האקדמיה ועולם המשפט. בהיבט התיאורטי אני נעזר בעבודתו של ג'וזף גאספילד (Joseph Gusfield) המתייחסת למִסגורים משתנים של בעיות חברתיות. לטענתי, מסגורים משתנים אלו של "התעמרות תעסוקתית" בישראל תמכו בשינויים בהיקף השיח שהתקיים סביב התופעה, ובכך מפענחים את המהלך החקיקתי משנת 2015.

Who bullied whom? Workplace bullying discourse in Israel: A global social issue in local settings \ Roni Shefner

This paper explores Israeli discourse on workplace harassment. It investigates the factors contributing to increased local awareness of this issue, focusing on its emergence as a significant social problem. The research describes and explains the creation and construction of this phenomenon as a “social problem” using the theoretical framework of constructing social problems (CSP). I used discourse analysis combined with descriptive statistics to illustrate the increased attention this topic has received in different arenas and to provide explanations for these changes.

The discourse on workplace harassment in Israel first emerged in the late 1970s, influenced by global diffusion of the concept. Since then, the conversation has continued to evolve in response to continuous global influence, structural changes in the labor market, and the impact of neoliberalism on Israeli culture and economy. In addition to these structural influences, the agency of “claim makers” has been central to understanding the process through which the phenomenon was constructed. This agency has been mapped, described, and analyzed.

The study's main conclusions found that the local discourse of ethnicity-based discrimination and precarious-employment (which is often presented as its outcome) were temporarily at the center of local workplace bullying discourse. This focus intersected with working-class employment and intra-Jewish ethnic discrimination, framing the identification of ”natural victims” of the phenomenon. This intersection is leveraged to advance discussions in various arenas and provided an informal basis for legislative and institutional responses to this rising social problem.

המחקר שלפנינו בוחן את התכנים הנלמדים בספרים להוראת הערבית בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה בבתי ספר יהודיים, ובודק אם וכיצד הם מזמינים את התלמידים להכיר את התרבות האחרת ומשמשים כלי לניפוץ סטריאוטיפים ולקידום חיים משותפים. בכוחם של הטקסטים הנלמדים בבתי הספר להשפיע על עיצוב תפיסת המציאות דווקא בגיל ההתבגרות, וכך ביכולתם לשמר ולשעתק מציאות של בידול ושל סטריאוטיפים, ואולם בכוחם גם לקדם שינוי ליצירת חברה שיתופית ופלורליסטית.

אחת הדרכים להתמודדות עם רב־תרבותיות בחברה ובבית הספר היא פיתוח כשירות בין־תרבותית בקרב התלמידים, ואחד הכלים המשמעותיים לכך טמון בתוכני הלימוד ובאופן הוראתם. המחקר חושף תכנים חוצי־תרבויות – כגון שוויון מגדרי, חשיפה לאנשי רוח ואומנות, ערכי המשפחה וידע העולם – שלהם פוטנציאל לשמש גשר בין תרבויות ולקדם רעיונות של חיים משותפים, סובלנות וקבלת האחר. עם זאת, נמצא כי דווקא אינטראקציות בין־אישיות בין יהודים וערבים העשויות לשמש מנוף להיכרות משמעותית ולהתקרבות, נעדרות מן הטקסטים כמעט לחלוטין. עוד בולט בהיעדרו אזכור הסכסוך היהודי-ערבי, המעיד על הימנעות מעיסוק בנושאים שנויים במחלוקת.

המחקר עשוי לתרום גם לקובעי המדיניות במשרד החינוך ולעודדם להקים צוות הכולל כותבי ספרי לימוד שערבית היא תרבותם ושפת אימם, כדי לתרום לחיבור תוכניות לימודים ברוח ערכים של שוויון ושותפות, כמרכיב חשוב לקיומה של חברה דמוקרטית.

Arabic second-language acquisition textbooks as an intercultural bridge: A study of textbooks in elementary and upper grades / Michal Hayshrik Amossi and Avi Gvura

This study examined the content of Arabic second-language acquisition textbooks in Jewish schools, investigating to what extent they introduce students to Arab culture, serve to break stereotypes, and promote a shared life. Texts taught in middle and high schools can influence adolescents' perception of reality, and thus their ability to preserve and reproduce a reality of differentiation and stereotypes. However, they can also promote change in order to create a cooperative and pluralistic society.

Addressing multiculturalism in society as a whole, particularly in educational settings, involves cultivating intercultural competence, which is based, in large part, on the curriculum and its delivery. This study identified cross-cultural topics such as gender equality, exposure to intellectual pursuits and the arts, family values, and global awareness as potential bridges between cultures, promoting coexistence, tolerance, and acceptance. The research revealed a notable absence of interpersonal interaction between Jewish and Arab communities within the instructional materials. This lack hinders opportunities for meaningful acquaintance and reconciliation. Additionally, any mention of the Jewish-Arab conflict is absent, suggesting an avoidance of controversial issues.

The findings of this research can potentially inform policymakers within the Ministry of Education. We recommend the establishment of a team, including textbook writers fluent in Arabic and immersed in its culture, to contribute to curriculum development. This contribution aims to align educational materials with values of equality and partnership, viewed as integral elements for fostering a democratic society.

מחלת האיידס ונגיף הכשל החיסוני (HIV) מעלים לרוב אסוציאציות לגברים הומוסקסואלים. בניגוד למידע הנרחב אשר לגברים בנושאים אלה, קיים מחסור משמעותי בידע ובנרטיבים של נשים בקשר למחלה. הידע המועט הקיים אודות נשים ו־HIV, נקשר בעיקר עם קבוצות סיכון ספציפיות, כגון נשים במעגל הזנות ונשים מכורות לסמים. הסטיגמה והבּורוּת בנוגע לנשים עם HIV גורמים לפגיעה בדימוי העצמי שלהן, לתחושת ניכור, וכן לבושה ולאשמה. המחקר הנוכחי מבקש להוסיף לידע הקיים על תופעה זו. שאלת המחקר העיקרית היא: כיצד מתמודדות נשים עם HIV עם הגילוי בדבר הנשׂאוּת, ועם קשרים חברתיים ואינטימיים לאחר הגילוי? כדי לענות על שאלה זו ערכנו ניתוח נרטיבי של ראיונות אישיים עם עשר נשים החיות עם HIV בישראל. הממצאים שופכים אור על עולם החוויות שלהן, ומלמדים על אופני ההתמודדויות שלהן עם אתגרים ועם מורכבויות. התמות המרכזיות שעלו מניתוח הממצאים כוללות סטיגמה, דילמת הסתרה מול חשיפה, ובורוּת של אנשי מקצוע בתחום הבריאות, כל זאת בהקשר של החברה הישראלית מעודדת הילודה ומכוונת משפחה. המאמר ממחיש את קיומה של סטיגמה חברתית בנוגע לאיידס/ HIVהן כתופעה חברתית, הן מנקודת מבטן של הנשים עצמן. היות שמחצית מכלל הנשאים והנשאיות של HIV בעולם הן נשים, וכיוון שהנשאוּת של HIV בישראל נפוצה מכפי שנהוג לחשוב, חיוני לחשוף את המידע הזה לקהילה האקדמית ולציבור הרחב. הדבר עשוי לתרום הן לרווחתן הנפשית של הנשים הן לבריאותן.

Narratives of Israeli women with HIV: Shame, guilt, and stigma \ Mor Aram, Ayelet Harel- Fischer and Shir Daphna Tekoah

AIDS and HIV are usually associated with homosexual men. There is a significant lack of knowledge and narratives about women with the illness, and these are correlated mostly to specific risk groups, such as prostitutes and drug addicts. The stigma and ignorance surrounding women with HIV affects their self-esteem, causing alienation, shame, and guilt. This study seeks to add to the existing knowledge concerning this phenomenon. The main research question we pose is how do women with HIV cope with their diagnosis and post-diagnosis social and intimate relationships? In order to answer that question, we conducted a narrative analysis of individual interviews with ten Israeli women with HIV. The findings provide insights into how these women cope with the challenges and complexities of stigma, the dilemma of concealing vs. revealing their status, and the ignorance of health professionals within the context of Israeli society, which is family-oriented. The article explores the lived experiences of the women themselves, as well as the notion of  stigma as a social phenomenon.  Since half of all HIV-positive individuals in the world are women, and since their numbers in Israel are higher than is commonly believed, it is important to share this information with the academic community and general public in order to increase the physical and emotional wellbeing of these women.

מאמר זה מנתח את חייהן של נשים שחיות בעוני כחיים באי־ודאות, הנעה על הציר שבין אי־ודאות יומיומית לאי־ודאות קיומית. אי־הוודאות באה לידי ביטוי בהיבטים היומיומיים של החיים, המגולמים בשאלות כגון האם הקִּצבה שהן נסמכות עליה אכן תיכנס במועד לחשבון הבנק? האם יהיה להן מספיק כסף לרכישת מזון? האם בקשות הסיוע שהגישו למחלקה לשירותים חברתיים יתקבלו? האם יאושר הסיוע בשכר הדירה? האם תמָּצאנה זכאיות לדיור ציבורי, ואם כן – מתי תקבלנה את הדירה שהן זכאיות לה? ויכולה להגיע אף למצבי קיצון המובילים לאי־ודאות קיומית, המקריסה את מבנה היחסים הרעוע בין המדינה הניאו־ליברלית לנשים בעוני, ובכך משבשת את הסדר האישי והחברתי. אומנם מציאות החיים של הנשים נכתבת ומנותחת מנקודת מבטן של קורבנות הסדר החברתי, אך היא אינה מותירה אותן בעמדה של קורבנוּת פסיבית, אלא מבקשת להדגיש את יכולת הפעולה המשתנה שלהן בתוך מציאות בלתי־אפשרית שכופה עליהן המדינה הניאו־ליברלית, תוך ניתוח דינמיקת יחסי הכוח בין המדינה לנשים.

When the cracks widen: Uncertainty, power, and resistance in the lives of women living in poverty / Helly Buzhish- Sasson

This paper analyzes the lives of women who live in poverty and argues that poverty coerces them into a life of uncertainty, which ranges from day-to-day instability to existential uncertainty. The unpredictability is embedded in questions such as, will the welfare allowance be deposited? Will there be enough money to feed themselves and their families? Will their appeal for financial assistance from the city's welfare department be accepted? Will their application for financial assistance for rent be successful? Will they be recognized as eligible for public housing? And if so, when will they get keys to the apartment? These day-to-day uncertainties often lead to existential angst, one that destroys the already unstable relationship between a neoliberal state and the women who live in poverty, thus further disrupting the personal and societal order. Although this reality is written and analyzed from a perspective that views these women as victims of the social order, it is crucial to stress that the women who were studied reject any perception of themselves as passive victims. This paper analyzes the power relations between the state and the women, and argues that they constantly struggle to maintain their agency under impossible conditions forced on them by a neoliberal state.

מאמר זה עוסק בתנאי אי־ודאות המאפיינים את חייהן של אוכלוסיות מודָרות בדרומה של ישראל. תנאי אי־ודאות מתקיימים ביתר שׂאת במשטרי כלכלה קפיטליסטיים וניאו־ליברליים. הגיונות אלו מאפשרים להבנות שליטה ופיקוח באמצעות ריעוע (פרקרציה). השאלה המרכזית העומדת לדיון תעסוק באופן שבו מוחלים תהליכי ריעוע על אזרחים במרחב הדרומי של ישראל, ומתוכה תיגזר הטענה שלפיה שינוי עירוני, המוגדר בגישות גיאוגרפיות "התחדשות עירונית", מייצר תנאי אי־ודאות לאוכלוסיות מוחלשות, ומצמצם את אזרחותם לכדי אזרחות בעלת מאפיינים של תושבוּת. מטרתו של המאמר להראות כי על אף התפיסה הפופולרית שלפיה מדינת הרווחה שקעה, ומדינת הלאום הניאו־ליברלית נוטה לא להתערב בתהליכים כלכליים, חברתיים ומקומיים, המדינה, על הגיונותיה הניאו־ליברליים, נוכחת ומייצרת תנאי אי־ודאות ככלי שלטוני, המועברים על־ידי סוכניה, ובכך ממרחבת את ריבונותה. על בסיס אתנוגרפיה שנערכה בעיירה מצפה רמון, מאמר זה מראה תהליך נישול כלכלי, מרחבי, חברתי ופוליטי של הבדואים ושל המזרחים החיים בעיירה, ולמעשה מצמצם את אזרחותם. המסקנה המרכזית שעולה ממאמר זה היא שהתחדשות עירונית היא כלי בידי המדינה ליישב את המרחב הגיאוגרפי במטרה לשמור על שליטתה במרחב, אך גם כדי לשמר את ההיגיון הניאו־ליברלי המוגזע של מדינת ישראל באמצעות מנגנונים או תהליכים של ריעוע.

 Transition from Citizenship to Residency: Precariousness as a Governing Mechanism in Spatial Contexts \ Reut Reina Bendrihem

This article deals with the conditions of uncertainty that characterize the lives of marginalized populations in the southern regions of Israel. Conditions of uncertainty are particularly prevalent in capitalist and neoliberal economic regimes. These conditions allow for control and surveillance through precarity.

The main question focuses on how processes of precarity are imposed on citizens in the southern region of Israel. I argue that urban change, defined in geographical approaches as "urban renewal," creates conditions of uncertainty for marginalized populations, narrowing their citizenship to residency characteristics. The aim of the article is to show that despite the popular perception that the welfare state has receded, and the neoliberal nation-state tends not to intervene in economic and social processes, the state, with its neo-liberal logic, is still present. It creates conditions of uncertainty as a governing tool transmitted through its agents, thereby extending its sovereignty. Based on an ethnography conducted in the town of Mitzpe Ramon, this article demonstrates that an economic, spatial, social, and political dispossession process of the Bedouins and Mizrahim living in the town effectively narrows their citizenship. The main conclusion drawn from this article is that urban renewal is used by the state to settle the geographical space, in order to maintain its control over space, but also to preserve the racial neoliberal logic of the State of Israel through mechanisms or processes of precarity.

מאמר זה עוסק בביטויי אי־הוודאות בחייהן של נשים פוסט־סובייטיות שאינן מוכרות כיהודיות על־פי חוקי ההלכה בישראל. המאמר מתמקד בהיבטים האָפֶקְטיביים של שאלת היהדות כפי שזו מגולמת בזירות האינטימיות בחייהן של הנשים, תוך התמקדות בשאלות: איזה תפקיד משׂחקת היהדות במערכות היחסים האינטימיות של הנשים עם גברים יהודים ולא־יהודים? מיהם השחקנים המגדירים את יהדותן של הנשים, על־פי אילו אמות מידה ובאילו תנאים?[1] באמצעות ניתוח חוויות החיים העולות מסיפוריהן של חמש נשים מפענח המאמר את רובדי אי־הוודאות האופפים את שלבי החיים השונים של הנשים בהתייחס לשאלת היהדות, בפרט בהקשר לתהליך הגיור. אדגים כיצד משפיע תהליך הגיור על אי־הוודאות המשוקעת בשאלת היהדות בקרב הנשים ומעצב אותה, לצד כינונה הסימולטני בידי דמויות גבריות שונות שעימן נמצאות הנשים ביחסי קרבה זוגיים (קיימים או פוטנציאליים) ומשפחתיים. כינון בו־זמני זה של אי־הוודאות בזירות שונות מַבנה מעגליות של פטרונות גברית שהנשים לכודות בה. המאמר מציג את הסדקים במעגליות פטרונית זו דרך מיקומים חברתיים פרטיקולריים של נשים, המאפשרים להן התרחקות מהמעגל המנציח את המשימה הלאומית – ייהוד נשים פוסט־סובייטיות. כל אלו מובילים לטענה העומדת בליבו של המאמר, הגורסת כי נשים פוסט־סובייטיות נתונות ביחס של אופטימיות אכזרית עם היהדות. היהדות הופכת למושא תשוקה בלתי־אפשרי להשגה על־ידי הנשים, המעמיק את אי־הוודאות, את החשיפה ואת השבריריות שלהן בחברה הישראלית.

[1]   השימוש בפועל "לשחק" בהתייחס לתפקידים נוכח לאורך כל המאמר. המאמר עוסק בסוגיות הנוגעות לפרפורמנס וליחסים בין־אישיים, שבמסגרתם תפקידים אינם מתמלאים או ממומשים בלבד, אלא מפורשים ומשׂוחקים. כלומר, הטרמינולוגיה אינה מקרית, והיא בעלת משמעות בהתייחס להיגיון התיאורטי השזור במאמר.

Jewishness as Cruel Optimism: "Questioned Jewishness" as a Consistent Uncertainty in the Lived Experience of Post-Soviet Women in Israel \ Yulia Shevchenko

This article analyzes expressions of uncertainty in the lived experience of post-Soviet women who are not recognized as Jewish by the laws of Halacha in Israel. Focusing on the affective aspects of the question of Jewishness, the article addresses questions that manifest in the intimate spheres of women's lives. What role does Jewishness play in the women’s intimate relationships with Jewish and non-Jewish men? Who are the actors defining the women’s Jewishness; according to what standards, and under what conditions? Through an analysis of the lived experience of five women, the article unravels the dimensions of uncertainty surrounding the women in different stages of life, particularly in the context of the Orthodox conversion process (giyur). I will demonstrate how the conversion process shapes women’s uncertainty embedded in the question of Jewishness, which is simultaneously shaped by male figures with whom the women are in (actual or potential) intimate and familial relationships. This interplay of uncertainty constructs a circular male patronage in which the women are entangled. However, the social positions of certain post-Soviet women allow them to distance themselves from the male patronage cycle that perpetuates the national mission of Judaizing post-Soviet women. This leads to the article’s argument, that Jewishness in Israel manifests as cruel optimism in relation to post-Soviet women. Thus, Jewishness becomes an unattainable object of desire for these women, deepening their insecurity, uncertainty, and marginality in Israeli society.

המאמר הנוכחי מציע להתבונן במציאות של אי־ודאות כלכלית מתמשכת ובתמורות שחלו במופעיה באמצעות מעקב אחרי אופני ההתמודדות עימה בקרב שלושה דורות של נשים מזרחיות החיות בערי פיתוח בדרום ישראל. מבחינה אמפירית, הממצאים מלמדים שבעידן הכלכלה הריכוזית, בהעדר משרות בשוק העבודה הראשוני, בנות הדור הראשון מצאו לעצמן עבודה בכלכלת הצללים ("עבודה בשחור"). האפשרויות המצומצמות לרכישת השכלה לצד היצע מוגבל של משרות בשוק העבודה בערי הפיתוח הובילו חלק ניכר מבנות הדור השני למשרות צווארון כחול ופקידות נמוכה. היזמיות והאקטיביות שבהן הצליחו להמירן במשרות החדשות שנוצרו בעקבות הרפורמות הניאו־ליברליות. אולם מאחר שהעסקה זו הייתה זמנית ובתנאים נצלניים, היא לא שיפרה את מיקומן המעמדי. בנות הדור השלישי, אשר רכשו השכלה אקדמית כתוצאה מרפורמת המכללות, מתקשות לתרגם אותה לתעסוקה הולמת ויציבה המאפשרת התפתחות אישית ומוביליות חברתית. מופעיה השונים של אי־הוודאות הכלכלית בשלושת הדורות מעידים על היותה טכניקה של מִמשליות. קרי, אחד הכלים שבאמצעותם מיישמת המדינה את ההיגיון האתנוקרטי שבבסיסה, ומשעתקת את אי־השוויון האתני והאתנו־מגדרי. מבחינה תיאורטית, מחקר זה, המבוסס על היסטוריה ממוגדרת של קבוצת מיעוט, תורם לחשיפת התפקיד שמילאו העסקה מעורערת ואי־ודאות כלכלית בהיסטוריה של מדינת הלאום הקפיטליסטית, ובכך מציבה אתגר למסגרת המושגית ההגמונית שהתפתחה ב"צפון הגלובלי", הרואה בתעסוקה מעורערת ובאי־ודאות כלכלית תופעה ייחודית של העידן הניאו־ליברלי.

Has Anything Changed? Economic uncertainty as a governmentality technique: Three generations of Mizrahi women in southern Israel living and coping with economic uncertainty \ Sigal Ron Nagar 

This study focuses on how economic uncertainty has changed over three generations within a specific socio-economic context, arguing that it has functioned as a tool of governmentality, reinforcing ethno-gendered inequality. Drawing on the experiences of three generations of Mizrahi women living in development towns in southern Israel, I trace the changes in the manifestations of economic uncertainty. The empirical findings show that during the state’s early years, first generation women were forced to found jobs in the shadow economy ("black” undocumented work) due to the absence of jobs in the primary labor market. A restricted labor market and limited educational opportunities led the majority of the second generation to blue-collar and low-level clerical jobs. The more active and entrepreneurial among these women managed to switch to new jobs made available by the neoliberal reforms in the 1990s. However, since the employment conditions were exploitative, the new positions offered no mobility. Third-generation Mizrahi women, who, with great effort, have acquired academic degrees, are finding it difficult to translate their achievements into “good jobs,” steady employment, career prosperity and social mobility. The economic uncertainty in each generation indicates that it is being used as a governmentality technique, perpetuating ethno-gendered inequality, due to the ethnocratic state logic. This study, based on a distinct history of a minority group, helps reveal the role economic uncertainty and precarious employment has played in the history of the capitalist nation-state. It thus poses a challenge to the hegemonic conceptual framework that has developed in the "global north" that views precarious employment and economic uncertainty as a unique phenomenon of the neoliberal era.

מאמר זה בוחן את תחושת אי־הוודאות שחווים בחיי היום־יום מבקשי מקלט סודנים בישראל, תוך שימת דגש על תפקידם של מנגנונים מוסדיים ביצירת תחושה זו. המאמר מאיר את השימוש של ממשלת ישראל במדיניות עמומה ומשתנה תדיר כאמצעי מִשטור, במטרה לשמר את המעמד הזמני של מבקשי המקלט. אסטרטגיה מדינית זו, שמוגדרת כאלימות חוקית (Menjivar & Abrego, 2012), מעצימה תחושות של חוסר יציבות וחוסר אונים בקרב אוכלוסיית המהגרים. על־ידי שימוש בשיטות מחקר מעורבות, המחקר מצביע על שני גורמים עיקריים המבנים את תחושת אי־הוודאות: העדר מידע נגיש ומהימן והעדר שליטה בחיים. נמצאו הבדלים לאורך ציר המגדר, שהתבטאו בכך שלמבקשות מקלט הייתה גישה פחותה למידע אמין והזדמנויות מוגבלות להפעיל שליטה על חייהן בהשוואה למקביליהן הגברים. יחד עם זאת, מעניין לציין שהפערים הללו לא השליכו על תחושת אי־ודאות מוגברת בקרב הנשים מבקשות המקלט. באופן פרדוקסלי, חלוקת תפקידים מגדרית, שממילא מכתיבה לנשים להסתמך על גברים לצורך מידע וקבלת החלטות, הגנה עליהן והפחיתה את תפיסת אי־הוודאות שלהן. מאמר זה, המתמקד בקהילה הסודנית בישראל כמקרה בוחן, תורם לשיח המתמשך על תחושת אי־ודאות של פליטים. הוא מאמץ הסתכלות דואלית על האופן שמתלכדים המאקרו של המדינה והמיקרו של האינדיבידואל לכדי השפעה על היום־יום של פליטים ושל מבקשי מקלט. נוסף על כך, על־ידי בחינת הממדים המגדריים של אי־הוודאות, המאמר מאיר כיצד נורמות תרבותיות וחברתיות מטפחות מציאויות פליטוּת נפרדות לנשים ולגברים. ממצאיו של מחקר זה לא רק מספקים תובנות לגבי האתגרים העומדים בפני הקהילה הסודנית בישראל, אלא גם מגבירים את ההבנה הרחבה יותר על תחושת אי־הוודאות, המרכזית לחוויית הפליטים בעולם.

Navigating Uncertainty: A Comparative Analysis of the Daily Experiences of Sudanese Asylum Seekers in Israel \ Anda Barak

This article explores the uncertainty experienced by Sudanese asylum seekers in Israel, with a focus on the role of institutional mechanisms in engendering this sentiment. It highlights the Israeli government's reliance on ambiguous and frequently modified policies as a form of policing aimed at maintaining the temporary status of asylum seekers. This approach, conceptualized as legal violence (Menjivar & Abrego, 2012), exacerbates feelings of instability and powerlessness among the immigrant community. Utilizing mixed research methods, the study identified two primary factors contributing to this uncertainty: a shortage of accessible and credible information, and a lack of control over their lives. A disparity was observed along the gender axis, with female asylum seekers having less access to reliable information and fewer opportunities to exercise control over their lives compared to their male counterparts. Interestingly, these disparities do not correspond to a heightened sense of uncertainty among women. In a paradoxical twist, traditional gender roles, which typically necessitate women's reliance on men for information and decision-making, appear to have shielded the women, mitigating their perception of uncertainty. By focusing on the Sudanese community in Israel as a case study, this article contributes significantly to the discourse on the forced migrants' sense of uncertainty. It adopts a dual perspective, studying both the macro-level impact of state policies, and the micro-level of individual experiences, in order to understand how these elements jointly influence the day-to-day lives of refugees and asylum seekers. Additionally, the article examines the gendered aspects of uncertainty, shedding light on how cultural and social norms result in distinctly different experiences for male and female refugees. The findings of this study offer insights into the challenges faced by the Sudanese in Israel, while also broadening our understanding of the inherent sense of uncertainty central to the worldwide refugee experience.

המחקר מבקש לבחון את האופן שבו רטוריקת הוודאות, באמצעות פרקטיקות ספרותיות, מכוננת את האחֵר האתני כאובייקט, כנחשל, כנחות מוסרית וכאלים, וכן כיצד מגדירה רטוריקה זו את הגבולות הסימבוליים בין הקבוצות האתניות בחברה, המשמרים את יחסי הכוח ואת ההיררכיות ביניהן. לשם כך משרטט המחקר את קווי המתאר של רטוריקת הוודאות בספרים לנוער של רון־פדר־עמית, ומתאר את הפרקטיקות הספרותיות, הפואטיות והאסתטיות שבאמצעותן באה לביטוי רטוריקה זו, המתהווה כתחבולה פואטית, המַּבנה תודעה סטריאוטיפית שלילית ביחס למזרחים. המחקר מדגים ארבע פרקטיקות שנמצאו רווחות בקורפוס המחקר, והן: דוקומנטריות – פרקטיקה העושה שימוש במבנים ספרותיים המייצרים אשליה שלפיה הטקסטים הם בעלי איכות דוקומנטרית אותנטית; גיאוגרפיה אתנית – פרקטיקה המעגנת את הסיפורים באתרים גיאוגרפיים מוכרים, ומשרטטת תוך כדי כך את גבולותיה של מפת החלוקה האתנית בישראל. נטורליזציה (טִבְעוּת) – פרקטיקה המנכיחה עוולות חברתיים כאילו היו הסדר הטבעי של הדברים, ובכך מחזקת את הסדר ההגמוני גם כשהוא חסר צדק; דיכוטומיה וניגודים – פרקטיקה המאופיינת בדרמטיזציה של ניגודים ובנרמול הדיכוטומיה האתנית. מעֵבר לפרקטיקות כאמצעי ספרותי, נוכחת באקלים הלשוני בסדרות הספרים הנדונים במחקר פוליטיקה של טשטוש והכחשה, שנועדה להקל את התקבלות הספרים למרות האידיאולוגיה הדיכוטומית וההיררכיה האתנית הבולטת בהם.

“I’m tired of writing things to myself that I already know."* Uncertainty, Rhetoric, and Mizrahi Representation in Galila Ron-Feder-Amit’s \ Gila Danino-Yona 

This study examines how various literary practices promote a rhetoric of certainty that establishes the ethnic Other as backward, morally inferior, and violent. It investigates how this rhetoric defines symbolic ethnic boundaries, preserving power relations and hierarchies. The study explores the contours of certainty rhetoric in Ron-Feder-Amit’s young adult (YA) fiction, describing the poetic and aesthetic techniques through which this rhetoric is articulated. It argues that these practices, which are effectively poetic tricks, foster a negative stereotypical consciousness towards Mizrahim. Four primary techniques have been identified :(1) documentary storytelling, which leverages the literary structure of documentaries to create an illusion of authenticity; (2) ethnic geography, using familiar geographic sites to echo and reaffirm ethnic-geographical boundaries under the guise of authenticity; (3) naturalizing, which dismisses social injustices as "natural," thereby reinforcing the hegemonic order even when unjust; and (4) dichotomy and contrasts, which dramatize contrasts to normalize ethnic dichotomies. Collectively, these practices create an illusion of realism in the text that solidifies ethnic stereotypes. Furthermore, the linguistic atmosphere of the book series fosters a politics of obfuscation and denial, facilitating acceptance of the books, despite their promotion of ethnic hierarchy and dichotomous ideology.

*From the book A Brother and a Half, 1982: 54.

מאמר זה, המבוסס על מחקר אתנוגרפי, מתמקד בתרומה של תהליכי יצירה במסגרת קבוצתית להתמודדות עם אי־ודאות כמצב קיומי של רעיעות (Precariousness). עם פרוץ מגפת הקורונה (מרץ 2020) יזמתי קבוצת תמיכה מקוונת באומנות עבור מהגרות עבודה שטיפלו באנשים זקנים עם ירידה קוגניטיבית, שהוגדרו כאוכלוסייה בסיכון לתחלואה ומוות. במשך עשרה חודשים הנחיתי שלושים מפגשים שבועיים שבמסגרתם יצרו המשתתפות באומנות, במרחב שבו הייתה להן פרטיות יחסית בבית מעסיקיהן, בית שהיה עבורן מקום עבודה ומקום מגורים גם יחד. הניתוח מבוסס על תוכן המפגשים, על תהליכי היצירה ועל הדימויים החזותיים, ונשען על שלוש רמות פרשנות: של היוצרות, של הקבוצה ושל החוקרת. מהניתוח עלו שלוש תמות מרכזיות: התמה "א/חֵרוּת" מתארת צורות שנשזרו בהן תחושות "חירות" ו"אחֵרוּת" במצבים שהתאפיינו בזרות ובתנאי אי־ודאות. התמה "מ/לֵאוּת" מתארת זיקות בין תחושות של "מלֵאוּת" ו"לֵאוּת" שנוצרו בתגובה לאי־ודאות בתנאי עומס טיפולי באוכלוסייה זקנה עם ירידה קוגניטיבית ותפקודית בתקופת מגֵפה. התמה "ע/יצירה" מתארת פונקציות שממלאה "היצירה" בתנאי אי־הוודאות שעוררה המגפה, בהם נכפתה "עצירה" של השגרה. תרומת המחקר בהצבעה על תהליכי יצירה במסגרת קבוצת אומנות מקוונת כמרחב מעֲברי שסייע למהגרות עבודה בסיעוד שהתמודדו עם מצבי אי־ודאות קיומית להתחבר למשאבים פנימיים שבאמצעותם יכלו לחוות תחושת רווחה נפשית גם כאשר המשאבים החיצוניים לא היו זמינים עבורם או נגישים להן.

Creation During the Pandemic \ Sharon Ramer Biel 

This article, based on ethnographic research, focuses on how creative processes assist people dealing with uncertainty as an existential state of precariousness in a group setting. With the outbreak of the COVID-19 pandemic in March 2020, I initiated an online art-based support group for female foreign caregivers. These women were responsible for the care of elderly people with cognitive decline, a population at risk for morbidity and death. For ten months, I led thirty weekly online sessions during which the participants created art. Each participant joined the zoom sessions from relatively private spaces within their employers' homes, which served both as places of work and residence. The analysis is based on the content of the meetings, the creative processes and the visual images, and rests on three levels of interpretation: creators, group, and researcher. Three central themes emerged from the analysis: "Otherness-freedom" describes forms in which feelings of freedom and otherness are interwoven in situations characterized by strangeness and conditions of uncertainty. "fullness-fatigue" describes affinities between feelings of fullness and fatigue created in response to uncertainty under conditions of therapeutic burden in an elderly population with cognitive and functional decline during a pandemic. "Halt-create" describes the functions that creation fulfilled during the uncertainty caused by the pandemic, in which routine was halted. My research provides a description of the creative processes through which the online art group formed a transitional space that helped female foreign caregivers deal with situations of existential uncertainty. The creative space allowed them to connect to internal resources, through which they could experience a sense of mental well-being, even when external resources were not available or accessible.

המאמר מציג ממצאים מתוך מחקר איכותני שנועד לבחון את ההיבטים המיקרו־פוליטיים של אי־הוודאות כפי שהיא מתבטאת בשיח של מרצים חילונים לעבודה סוציאלית המלמדים בקמפוס חרדי. אי־הוודאות טבועה בתקשורת הבין־אישית, קל וחומר במפגש בין תרבויות מתבדלות השרויות במתח פוליטי ואידיאולוגי, דוגמת חילונים וחרדים בישראל. אי־הוודאות היא פועל יוצא של הציפייה לעימות בין תפיסת העולם האמונית לידע המדעי־מקצועי, אך גם של התמורות המבניות והפדגוגיות שחלות במערכת ההשכלה הגבוהה. המחקר מעוגן בראיונות עם 16 מרצים חילונים, ומנתח את פרקטיקות השיח שהם מיישמים בכיתה. פרקטיקות השיח המרכזיות שזוהו מתיאורי המשתתפים מְמתנות את אי־הוודאות באמצעות מיסוך הפערים בין שתי התרבויות והבניה של קווי דימיון ביניהן. פרקטיקות אלה נחלקות לשתיים: 1. פרקטיקות שמייצרות דימיון זהותי – למשל שימוש ביופמיזם (לשון "נקייה") או חבירה לקטגוריות זהות משותפות שאינן מבוססות דת או אמונה; 2. פרקטיקות שמייצרות דימיון טקסטואלי בין שני סוגי הידע, האמוני והמדעי, כגון מחיקה של מידע קונפליקטואלי, הטמעה של ביטויים מתוך הטקסט האמוני בטקסט האקדמי, ויצירה של טקסט היברידי המשלב בין השניים. לטענתי, פרקטיקות אלו אכן ממתנות את אי־הוודאות, אך בה בעת מעניקות לה לגיטימציה, משום ההכרה בריבוי הפרשנויות לנלמד והוויתור על הבהירות הפדגוגית שמעניקה ההיררכיה שבין הידע האקדמי לאמוני. כמו כן, היכולת "לשחק" עם גבולות הידע וליישם פוליטיקה רב־תרבותית בכיתה הופכת אפשרית יותר בשיח של המרצים בשל דחיקת הזהות האישית־החילונית לטובת ערכיה של הזהות המקצועית.

"Some metacognition is present all the time": Uncertainty in secular lecturers' discourse at an ultra-Orthodox campus \ Orit Bershtling

 This paper presents the findings of a qualitative study designed to examine the micro-political aspects of uncertainty expressed by secular lecturers teaching at an ultra-Orthodox campus. Uncertainty is inherent in interpersonal communication, particularly in encounters between different cultures subject to political and ideological tensions, such as the secular and ultra-Orthodox in Israel. Uncertainty arises from expectations of conflict between a religious worldview and scientific-professional knowledge, and disagreement arising from structural and pedagogical changes in higher education. This study, based on interviews with 16 secular educators in the field of social work, analyzed the lecturers' discourse practices in the classroom. Two key approaches that aim to moderate uncertainty emerged from the analysis. These practices, which mask the gaps and construct similarities between the two cultures, can be divided into the following categories: The first includes those that produce identity similarity, such as the use of euphemisms or merging into nonreligious categories of identity. The second comprises practices that create a textual similarity between religious and scientific knowledge, such as the deletion of conflicting information, incorporation of expressions from religious texts into academic texts, and the creation of a hybrid text combining the two. I would like to argue that such practices moderate uncertainty while at the same time giving it legitimacy, since lecturers recognize that what is being learned can be interpreted in a variety of ways. This renounces the pedagogical clarity provided by the hierarchy between academic and religious knowledge. In addition, the ability to manipulate the limits of knowledge and to implement multicultural politics in the classroom is enhanced by suppressing personal-secular identities in favor of professional identity values.

המחקר הוא מיני־ביוגרפיה משפחתית, המבוססת על צרור מכתבים שהשאירו הוריי, המתעדים את החוויות שלהם ושל חבריהם כצעירים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם בחודשים שקדמו למלחמת העצמאות ובמהלכה, וכן על פרק מספרו האוטוביוגרפי של סבי, שהיה האפוטרופוס על הנכסים הנטושים בשנים 1948–1950. קריאה בחומרים האישיים והמקצועיים הללו חשפה את תחושות אי־הוודאות ששררו בחברה הארצישראלית והישראלית בחודשים המכריעים שעל סף הקמת המדינה. החומרים האישיים נותחו באמצעות מחקרים על ההיסטוריה של המלחמה, על מקומו של דור תש״ח בחברה הישראלית, על ביטוי אישי ועל העברה בין־דורית. סבי נמנה עם הדור שעיצב את המוסדות בחברת היישוב והמדינה, תרומתו של דור הוריי הייתה השותפות למלחמה שאפשרה את הקמת המדינה, ושני הדורות יחד כוננו את המסגרות המנהליות, הרעיוניות והחינוכיות של המדינה החדשה. המקורות נכתבו בזמנים שונים: הוריי וחבריהם תיעדו את חוויותיהם בעת התרחשותם, ואילו סבי חיבר דו"ח מקיף עם סיום תפקידו בקיץ 1950, ואת האוטוביוגרפיה שלו כתב כשהוא בשנות השבעים לחייו, יובל שנים לאחר שסיים לכהן בתפקיד האפוטרופוס. במכתביהם ביטאו הוריי רגשות חצויים וביטויים אגרסיביים המלמדים על עומקה של רעידת האדמה הרעיונית והפיזית שחוללה המלחמה. באותן נסיבות ניכר שסבי חש אוזלת יד מול גזילת רכוש ובשל הכורח לנכס את קרקעות הערבים ונכסיהם הלא־ניידים במלואם.

My Parents' War of Independence \ Na'ama Sheffi 

This mini family biography is based on a bundle of old letters kept by my parents, which led me to explore their lives in 1947–48, prior to and following the establishment of the State of Israel. While putting together their personal history, I added a chapter from the autobiography by my grandfather, who established The Department for Location of Abandoned Property and Property Owners and headed it until 1950, when he issued a full report on the many challenges he faced. My analysis is based on existing research covering the history of the War of Independence, the role played by the 1948 generation in Israeli society, personal expressions, and intergenerational transference. I also note the diverse positions and platforms on which the personas left their mark. My grandfather, for instance, belonged to the generation that shaped the institutions of the Yishuv and the state, while my parents' generation participated in the war that enabled the establishment of the state. Both generations created the administrative, ideological and educational frameworks of the fledgling country. The sources differ, however, in genre and perspective. My parents and their social circle documented their experiences in letters written in real time, while my grandfather wrote a comprehensive report summarizing his term in 1950 and authored an autobiography 25 years later. Both personal and professional writings indicate feelings of uncertainty, which, I argue, characterized the feelings of contemporary Jewish society as a whole.