"חפירות – אמנות מזמן עכשיו" – שיחה עם שירה פרידמן

מה ישראלי בזה?

את פרסום הגיליון הראשון תלווה מן הסתם השאלה מהי קריאה ישראלית או, בניסוח אחר, האם יש בכלל בנמצא קריאה ישראלית. אף שהשאלה הזאת מתבקשת, אנו נמנעות לא פעם מלגעת בה בשל הניחוח הרדוקטיבי שלה ומשום האי־נוחות שהיא מעוררת. היא מאיימת הן על המדע כשפה אוניברסלית ואובייקטיבית הן על המדענים כסובייקטים שמלאכתם צולחת מקום, לאום, מגדר, דת, ועוד.

שאלות כמו השאלה הזאת אינן נוגעות רק ל"מדע מקומי", והן רלוונטיות אפילו יותר כאשר דנים בספרות מקומית, באמנות, באופנה, באוכל, בעיצוב, במחול, ועוד ועוד. האם דברים שנעשים כאן נושאים חותם סגנוני הניתן לזיהוי? האם יש בכלל "סגנון ישראלי", ואם כן – מהם מאפייניו?

את האי־נוחות הזאת הפכה שירה פרידמן, אוצרת התערוכה חפירות: אמנות מזמן עכשיו (מוצגת במוזיאון ארצות המקרא עד 3.4.2022), למרחב עבודה. לטענתה, אמנים ישראלים רבים, בני דורות שונים, מקיימים זה שנים רבות שיח סגנוני עם ממצאים שהתגלו בחפירות ארכאולוגיות במרחב המסופוטמי.

וכך היא כותבת:

התערוכה מבקשת לבחון מה מניע אמנים ואמניות בעשור השני של המאה ה־21 להביט פעם אחר פעם לאחור, לטפל בשרידים ארכאולוגיים קיימים ולברוא שרידים מדומיינים. אין ספק שחשיבותה הארכאולוגית של ארץ ישראל, כערש היהדות והנצרות, יחד עם הממצאים המשמעותיים שהתגלו כאן לאורך השנים, השפיעו ומשפיעים על תולדות האמנות המקומית. השפעה נוספת ומכרעת יש לזרם "האמנות הכנענית" המיוצג בתערוכה, שהתפתח בשנות הארבעים של המאה הקודמת מתוך רצון להתנתק מהמסורת היהודית־גלותית ולכונן תרבות עברית בזיקה לעמים שחיו בארץ ישראל לפני אלפי שנים, ובעיקר לכנענים.

42 אמניות ואמנים העובדים בסוגי מדיה מגוונים הוטמעו, הושתלו ופוזרו במרחב של תצוגת הקבע של מוזיאון ארצות המקרא. בתוך המרחב הזה הם מבקשים לקיים דיאלוג עם האוסף הפרטי של ד"ר אלי בורובסקי, שהקים את המקום כמוזיאון משפחתי.

הפנייה לחפצים מן העבר כמקור לבניית שפה מקומית עכשווית מאפיינת לא רק את האמנות הישראלית. במדינות הגירה כמו ארצות הברית, אוסטרליה וניו זילנד מהדהדת השפה החומרית כולה – האמנות על ענפיה, וכמובן גם האוּמנות (craft) – את המצוי ואת המדומיין הקשורים בחברות הילידיות. בהיעדר עבר חומרי קרוב פונים האמנים אל מאגרי הסגנון שהביאו עימם כמהגרים ואל העבר החומרי הרחוק של המקום החדש.

התערוכה מבקשת לבחון מה מניע אמנים ואמניות בעשור השני של המאה ה־21 להביט פעם אחר פעם לאחור, לטפל בשרידים ארכאולוגיים קיימים ולברוא שרידים מדומיינים.

לימוד המקרה הישראלי מראה שקשה להגזים בהשפעה שהייתה לחפירות הארכאולוגיות, בעיקר בשנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20, על התפתחות הסגנון המקומי. השפעת הממצאים שנחשפו לציבור חצתה את תיבות התצוגה במוזיאונים וחלחלה אל האמנות, האדריכלות, קולקציות האופנה וחפצי הבית. הדיאלוגים שיוצרים האמנים והאמניות העכשוויים עם ממצאי העבר אמורים להוציא את חפצי האוסף הקבוע משלוותם הקדמונית ולהזמין אותם להשתתף בשיחות כאן ועכשיו על פולחן, מגדר, יופי, אלימות ומוות.

נסייר בתערוכה דרך שיחה מצולמת של האמנית דינה שנהב ושלי ובאמצעות מפגש קרוב עם שתי עבודות נוספות על העבודה שלה המוצגות בתערוכה. נפתח בדיאלוג של הצלם צבי גסטון איצקוביץ עם תבליט של הפַּסל יצחק דנציגר על קיר הכניסה לקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם שבירושלים.

על דיאלוג זה כותבת האוצרת שירה פרידמן:

הטריפטיך התצלומי סימני דנציגר הוא מחווה של גסטון צבי איצקוביץ לפסל יצחק דנציגר. נראים בו שלושה אובייקטים בסגנון ארכאולוגי כנעני, על רקע שחור. אלו תצלומי תקריב של תבליט שיצר דנציגר בשנת 1958 על גדר האבן החיצונית של האוניברסיטה העברית בגבעת רם, תחת השם סימנים ארכאולוגיים – אלא שבעבודה החדשה הם מופיעים במנותק מקיר האבן המקורי. דנציגר, שנענה להזמנת האוניברסיטה ליצור עבודה שתצביע על "ערכים וזהות", פנה אל עברה של המדינה הצעירה ופיסל מעין "סימנים" המבוססים על ממצאים ארכאולוגיים מקומיים. הידיים השלוחות אל סהר שבתוכו עיגול הן ציטוט ממצבת בזלת מהמאות ה־13–14 לפנה"ס, שהתגלתה במקדש המצבות בחצור. דנציגר הגדיל את הממצאים וסגנן אותם, ואילו אופן הצילום של איצקוביץ והצגתם בממדים קטנים בהרבה מאשר בעבודה המקורית מחזירים את האובייקטים לגודלם הטבעי ומפשיטים אותם מן הכוח והעוצמה שיצרה ההגדלה. הרקע השחור בתצלום, שמחליף את קיר האבן המקורי, מנטרל לחלוטין את האובייקטים מהזיקה לירושלים, והופך אותם לפיסות ארכאולוגיה שאינן מנוכסות לזהות מסוימת.

*****

לימוד המקרה הישראלי מראה שקשה להגזים בהשפעה שהייתה לחפירות הארכאולוגיות, בעיקר בשנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20, על התפתחות הסגנון המקומי.

על עבודתו של הצלם דוד עדיקא כותבת אוצרת התערוכה שירה פרידמן:

בין הכד המצולם של דוד עדיקא לכדים המוצגים במוזיאון מפרידות אלפי שנים, אך העיסוק בזהות המקומית, בהשפעות הסביבתיות ובהקשרים פוליטיים וחברתיים משותף לעבודה החדשה ולאובייקטים העתיקים שמקיפים אותה. אפריקנה היא חלק מעיסוקו המתמשך של עדיקא בחפצי נוי שדרכם משתקפים מתחים תרבותיים. במרכז הצילום עומד כד מעוטר מהסוג שנוצר בישראל בשנות החמישים, השישים והשבעים של המאה הקודמת במפעלי קרמיקה איכותיים, כמו נעמן ולפיד, כחלק משאיפה לברוא שפה חומרית ישראלית אותנטית. הכד שבצילום עשוי להיתפס היום כמיושן, אולם בשנותיה המוקדמות של המדינה סימנו כדים אלה את הקשר עם עברה הארכאולוגי ואת הניסיון לחבר בינו ובין המדינה הצעירה. 

עדיקא בודק דרך עבודותיו נושאים כמו גזע, צבע וזהות, לצד שאלות הנוגעות לאסתטיקה של הצילום ולמשמעויותיו כמדיום אמנותי. גם כאן, בהתייחס לסגנון הכמו־אפריקאי של עיטור הכד ולהעמדתו, הוא מסביר: "אני מתייחס לקשר הישראלי־אפריקאי שנרקם באותה תקופה, על רקע שותפות הגורל של השחרור מהקולוניאליזם האירופי. אדריכלים ומעצבים ישראלים נסעו אז לאפריקה להקים מבנים בסגנון אירופי, והייתה בצעדים אלה לא מעט התנשאות.

מספר האמניות והאמנים הגדול המקיימים דיאלוג מתמשך עם החומר הארכאולוגי מן המרחב המסופוטמי הוא עצמו עובדה מרתקת. הקפיצה בזמן שעשו יצחק דנציגר, יחיאל שמי, עמוס קינן ואחרים בני דורם היא קפיצה של אלפי שנים. כך עשו גם מי שיצרו חפצי קרמיקה, טקסטיל וזכוכית עד שנות ה־70 של המאה הקודמת. ליוצרות וליוצרים של היום יש כבר לפיכך מרחב סגנוני קרוב שיצר דור זה. עם המרחב הקרוב הזה הם מקיימים דיאלוגים של ציטוט, פירוק והרכבה בדרך אל הדימויים הרחוקים, הקדמוניים. כך הופכות היצירות של דור הראשונים שהתייחסו בעבודתם האמנותית לארכאולוגיה לשכבת היסוד הצורנית, או במילים אחרות – לקלסיקה הסגנונית של המקום.

תמר אלאור היא פרופסור לאנתרופולוגיה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים והעורכת המדעית של מדור "תערוכות" בכתב העת "קריאות ישראליות".